הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

עודד קדרון, יוזם הקמת המטה למען שחרור גלעד שליט בראיון לאתר ורדים נט

     
אלי מלין    08.11.11
עודד קדרון: "מסתבר שאם רוצים אפשר להגיע להסכמים. יואילו בטובם מנהיגי שני הצדדים לקדם את הדבר הבא – את השלום"






ימים אחדים לאחר שובו של גלעד שליט לביתו במצפה הילה, לאחר חמש וחצי שנות שבי, נפגשתי עם עודד קדרון, יוזם הקמת מטה המאבק למען גלעד, בביתו בכפר ורדים.

עודד, יועץ אישי וארגוני, המייעץ למורים, לבעלי תפקיד,לארגונים ולמנהלים מתרווח בכורסתו בחדר עבודתו.

כחבר במטה המאבק במשך למעלה משלוש שנים מביע עודד סיפוק עמוק מתוצאות המאבק ומהתרומה האישית שלו לכל התהליך, בעיקר בשלבי ההקמה. למרות הצלחת המאבק, הוא זהיר מאוד בקביעה נחרצת לגבי הגורמים שהביאו לשחרור. "מהכרותי את מסדרונות השלטון, כמעט בטוח שיש סיבות אחרות לביבי לקיים את העסקה שיצאה לפועל", אומר קדרון.

לדעתו, זהו אבסורד שמשפחה שבנה נפל בשבי צריכה היתה להתעסק בקמפיין שכזה. "מדינת ישראל לא נתנה הרגשה שהיא מטפלת בנושא בצורה נאותה", הוא אומר.

העיתונאי ד"ר רונן ברגמן, העומד להוציא ספר בנושא טוען כי שלוש וחצי שנים בוזבזו על אי-יצירת תהליכים שיטתיים של המשא ומתן, מספר עודד.

הקשר של עודד עם משפחת שליט החל כשנה לאחר נפילתו של גלעד בשבי. עודד חי אז בתחושת עוול – עוול שנעשה לגלעד ועוול שנגרם למשפחתו. הוא חש כי הוא חייב לצאת ולפעול כנגד אותו עוול.

יום אחד, בעת שהיה בנסיעה בעמק יזרעאל במסגרת עבודתו, הבחין עודד במכולה ישנה הניצבת בצד הדרך. המכולה היתה צבועה בכחול ועליה כתמי חלודה גדולים. במכולה היו שני חלונות קטנים ודלת צרה מוגפת שכולה חלודה. המכולה נראתה נטושה זה זמן רב.

בדמיונו ראה עודד את גלעד שליט כלוא במכולה שכזו בבדידות והוא חשב כיצד יהיה אפשרי להעביר לציבור הרחב ולמנהיגות הפוליטית והצבאית באמצעות אותה מכולה את מצוקתו של גלעד שליט ובכך להניע את הציבור ומנהיגיו לפעולה למען שחרורו. מחשבתו היתה להעביר מכולה שכזו ברחבי הארץ ולהזמין לתוכה אנשי ציבור, פוליטיקאים ואנשי דת למשך כמה דקות כדי שיחוו במשהו את הבדידות והבידוד בהן שרוי גלעד ואולי חוויה זו תשנה במשהו את עמדתם.

עודד התקשר לנועם שליט, ענתה לו אביבה והוא ביקש להגיע לפגישה עימם בביתם במצפה הילה. נועם נענה ובפגישה העלה עודד את רעיון המכולה. נועם דחה את הרעיון. בשיחה שהתפתחה הביע עודד דעתו שנועם חייב להתחיל לפעול באופן יותר שיטתי וכי יש מקום להקים מטה לחשיבה שיטתית. עד לאותה פגישה התייעץ נועם עם גורמים רבים וכן עם שניים מחבריו במצפה הילה: עם שמואל נואה, קצין בכיר בחיל הים במילואים וכיום איש שיווק ועם שמשון ליבמן, מנהל קהילות בקיבוצים.

עודד הציע להקים מטה מצומצם ואכן הוקם מטה בן 4 חברים שכלל את עודד קדרון, שמואל נואה, שמשון ליבמן ועמיר גור-לביא, גם הוא ממצפה הילה. הארבעה שימשו יחד עם נועם גוף חושב – לא ביצועי. הם החלו להקים ארגון יש מאין. בשלב ראשון עסקו בתכנון שיטתי של הפעילות על פי מטרות, עדיפויות ובחירת הגורמים אליהם צריך לפנות. הם שרטטו "מפה" לתכנון ובה מצוינים שני גורמים האמורים להוציא לפועל את תכנון המטה: האחד הוא יואל מרשק מאגף המשימות של התנועה הקיבוצית והשני הוא גוף הפעילים - המתנדבים.

המטה החל לקיים פגישות עם פעילים שהתנדבו לעשות ככל יכולתם למען קידום שחרורו של גלעד שליט. עודד תרם ביצירת הבנה משותפת של המטרות, דרכי הפעולה הערכים והמסרים אותם המטה וקבוצת הפעילים אמורים לדחוף . למטה היה תפקיד חשוב נוסף – לתמוך במשפחה לכל אורך הדרך.

אנשי המטה נפגשו עם נועם שליט בימי שישי בביתו במצפה הילה למשך שעתיים-שלוש.

כל הפעילות הזו החלה בפסח של שנת2007.

אנשי המטה התכוננו היטב לאותן פגישות והביאו עמם לכל פגישה חומר חדש ורעיונות חדשים. חברי המטה סברו שעוד בני משפחת שליט צריכים להיחשף לתקשורת ולהרתם למאבק. בשנתיים הראשונות רק נועם נחשף.

בשנה וחצי הראשונות, המטה פעל ללא ראש מטה. שמואל נואה הציע את תת-אלוף במילואים חזי משיטה מזכרון יעקב, לתפקיד ראש המטה. חזי משיטה, בכיר לשעבר בחיל הים ומי שכיהן שלוש שנים כמנכ"ל עמותת אור ירוק, לקח על עצמו את המשימה בהתנדבות ומתוך אמונה שיצליח להביא לפריצת דרך. הוא קיבל מידי משפחת שליט את כל הסמכויות לניהול הפעילות כולה.

עודד מספר על הרגשתו באותם הימים במפגשים עם משפחת שליט: "המפגש עם משפחה שהבן שלה שבוי, ושהיא זו שצריכה לטפל בטרגדיה שלה כי הממשלה אינה יודעת לתקשר עם המשפחה, לא היה פשוט. הרגשתי אז שמול משפחות שכולות כל המערכות כבר מאורגנות, יש חוקים ונהלים ופה עומדת משפחה לבדה וצריכה לנהל את המאבק למען הבן שלה. זה היה פשוט אבסורד. התוצר של הפגישות היה תחושה שנעשה עוול, של אכזבה, של פחד אימים שגלעד לא יחזור. האווירה הזאת מאוד השפיעה על הפגישות" (מתוך כתבה בעיתון "הארץ", 24.4.09).

באותה כתבה מתייחס נועם שליט למטה המאבק: "לא מינינו אותם, הם קבוצה של אנשים שהתנדבו לעזור, הם היוו צוות חשיבה שנמצא לידנו כל הזמן, שחשב איתנו איך אפשר לקדם את הנושא של שחרור גלעד באמצעים הדלים שלנו. ההחלטות בסופו של דבר היו שלנו, אבל הם היו צוות מייעץ שסייע בגיבוש המדיניות, האסטרטגיה והפעולה של המאבק. ראיתי בהם קבוצה שאני יכול להתייעץ איתה, לקבל ממנה פידבק, לחלוק איתה את עומס העבודה. במאבק הזה היינו אביבה ואני זקוקים לתמיכה כזו".

המטה פעל כל העת בצל הטרגדיה של משפחת ארד. משפחת ארד שיתפה פעולה עם המטה לאורך כל הדרך וקראה להם לא להרפות. חן ארד, אחיו של רון אמר להם: "אל תשכחו שלמנהיגים שלנו אין אלוהים". משפט זה ליווה אותם כל הזמן.

חברי המטה העלו בפגישותיהם עשרות רבות של הצעות כיצד לקדם את הנושא. בין השאר עלתה הצעה לקחת אסירים חברי חמאס אותם רוצים לשחרר ולבודד אותם על הגבול עם רצועת עזה, לעודד אמהות של אסירים פלסטינים לפעול, סגירת המעברים, עצירת אספקת דלק וכסף לרצועה, למנוע מהצלב האדום לבקר את האסירים הפלסטינים בבתי הכלא בישראל ועוד. מכל ההצעות שהועלו נעשה מעט מאד.

עודד כיועץ ארגוני מעלה מניע נוסף להתגייסות הפעילים והנכונות לפעול לאורך זמן כה רב הוא מסביר בכך שמעבר לתחושת העוול שנעשה לגלעד ולמשפחתו, אנשים פעלו גם מתוך תחושת השבי שלהם, של כל אחד באופן אישי.

כל אחד מאיתנו שבוי בגבולות שלו מבחינת תפיסת עולמו, ההתנהגויות והיכולות. כל אחד ממאות הפעילים מתמודד עם השבי הפרטי שלו ושחרורו של גלעד מסמל גם את שחרור כל אחד מהם מהשבי הפרטי שלו.

מערכת היחסים בין חברי המטה למשפחה היתה מורכבת. אנשי המטה המליצו, למשל, לעלות לירושלים חודשים רבים לפני שזה קרה ונועם אמר שזה עדיין לא מתאים. נועם תמיד היה הפוסק האחרון. המטה רק ייעץ. הרצון לגעת ולעורר את רגשות הציבור היה מרכיב מרכזי ומתמשך.

*   *   *

עודד גדל והתחנך בקיבוץ דברת, שרת בנח"ל המוצנח ושימש כמפקד האחזות מצפה שלם, שרת 5 שנים בצבא קבע במסגרת קצין חינוך ראשי. למד סוציולוגיה לתואר ראשון והתנהגות ארגונית לתואר שני בפקולטה למינהל עסקים. משנת 1982 משמש כיועץ למפעלים וארגונים. הייעוץ הארגוני עוסק בקבלת החלטות, מוטיבציה בארגון, עבודת צוות, ניהול זמן,שינוי תרבות ארגונית, עבודת ההנהלה, התחדשות, קשר ללקוחות ומתן שרות וכן סיוע אישי למנכ"ל  ולמנהלים.

בשנת 1985 עברה משפחת קדרון מאזור המרכז לגליל. תחילה התגוררו במעלות, אז החלו לבנות את ביתם בכפר וב-1.1.87 נכנסו לביתם בכפר.

עודד ואילנה חיפשו יישוב עם איכות חיים גבוהה, קצב החיים בתל אביב והצפיפות הגדולה העיקו עליהם, המשפחות שלהם מתגוררות בחיפה, בקיבוץ דברת ובאלמגור. חיפשו להיות חלוצים וכן חיפשו לגור באזור פתוח וחדש. עודד חיפש גם לחיות בסביבה בה ישנם פחות יועצים ארגוניים.

לעודד ואילנה 3 ילדים ו-6 נכדים.

עודד מעורה מאוד בנעשה בכפר ורדים, מעורב בקהילה ומאוד איכפתי. לאחר סכסוך ממושך בין הועד המנהל של אגודת משתכני כפר ורדים לבין סטף ורטהימר בנושא השלמת תשתיות ומבני ציבור בכפר, יזם עודד החתמת עצומה המביעה תמיכה באיש שיזם את הקמת כפר ורדים ומוקירה את פעלו למען הכפר. על העצומה חתמו לא מעט תושבים.

עודד הגיש לסטף את העצומה והציע לו תוכנית בת 10 סעיפים לקרוב בינו לבין תושבי הכפר. סטף בחר רק בסעיף אחד מתוך התוכנית על פיו הוא יקיים שיחות עם תלמידי הכפר בהן יספר להם על התחלת הכפר ועל החזון התעשייתי-מקצועי. בפועל, התקיימו מספר פגישות.

בשנת 2009 יצאו עודד ואילנה לטיול של תרמילאים בהודו. היה זה לכבוד יום הולדתו ה-60 של עודד. הטיול להודו נבע מהצורך ליצור ואקום בהרגלים ובדברים שתמיד עושים וליצור מעין התחדשות. "וזה הצליח!", אומר עודד בסיפוק רב. המסע ארך חצי שנה. הם למדו מדיטציה ועשו ניקוי הגוף מרעלים – פאנצ'-קארמה על פי מסורת האיור-ודה. זוהי פעולה לגוף ולנפש. זהו תהליך שלוקח 21 יום. "הורדנו 8 ק"ג כל אחד", אומר עודד בגאווה, "זה מחזיק ל-10 שנים. בגיל 70  נצטרך לחזור שוב".

טרם צאתו להודו הוציא עודד ספר שירים הקרוי "לא שירים – רישום של רגעים". הספר מקיף רישום של רגעים שרשם עודד בין השנים 1990-2008 צורת הכתיבה של השירים היא מלמעלה למטה באופן אנכי כשכל מילה תופסת שורה. השירים הם בעצם הבזקי מחשבה ההופכים לאמירה על כל מיני מצבים בחיים. ארוע השקת הספר התקיים בינואר 2009 טרם צאתם של עודד ואילנה להודו. המו"ל של הספר, חנוך סער, [שקיבל את הזכויות להוצאה לאור בארץ של הספר על ביל קלינטון].

ביולי 2010 התקיימה צעדה ממצפה הילה לירושלים כמפגן למען שחרורו של גלעד. עודד ישב באותם ימים "שבעה" על מות אימו. הוא הספיק לצעוד בקטע שבין קיבוץ שפיים לירושלים. בצעדה זו הוא נחשף לתקשורת. בעברם ברמלה נאלץ לגונן פיסית על נועם ואביבה שליט שקיבלו חיבוק אוהב וחם במיוחד מההמונים.

שישה פעילים יצרו שרשרת הגנה על נועם ואביבה. ברמלה עודד הרגיש בקירבה הכי חזקה ובהגנה על המשפחה.

משהגיעו לירושלים והתמקמו באוהל המחאה מול ביתו של ראש הממשלה, המטה החל לפעול במתכונת שונה. הפעילות באוהל המחאה וצוות היח"צנים שנרתם לפעילות תפסו את מקום המטה של הילה שנותר ברקע. המטה החדש בהרכב של שמשון ליבמן, עמיר גור-לביא, היח"צנים, הפעילים והמשפחה המורחבת הפך להיות הדומיננטי מאותו שלב.

המשפחה ישבה באוהל המחאה החל מאוגוסט 2010 ועד לסיום המאבק.

עודד מעריך מאוד את פעילותו של שמשון ליבמן ואומר כי האיש יצר מכל הגופים הקטנים גורם אחד משמעותי .הוא ידע לקשר בין אנשים שונים זה מזה וידע לחבר את כל הגופים לתהליך אחד גדול ומשמעותי [ ולא תמיד קל היה הדבר!].

עוד מציין עודד את המוכנות והיכולת של המשפחה להעזר בגורמים שונים. נועם עבד במחלקת השיווק של ישקר. יש לו קשר עם אנשים רבים. הוא עשה עבודת ניהול מעולה. "בדרכי נועם הוא היה שליט על התהליך. השם מבטא את הדרך בה הדברים קרו" אומר עודד.

עודד מברך את המשפחה שאיפשרה את כל התהליך ועל הסיום המוצלח ומאחל להם שבטווח קצר יחזרו לשגרת חיים מוצלחת ומספקת.

כלקח מכל התהליך שעבר אומר עודד: "מסתבר שאם רוצים אפשר להגיע להסכמים. יואילו בטובם מנהיגי שני הצדדים לקדם גם את הדבר הבא, את השלום (אם משקיעים מליארדים כדי להתכונן למלחמה – שישקיעו מליארד אחד לקדם את השלום)".

 





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
אין תגובות לכתבה