הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

שולמי ניר ז"ל

     
-    11.03.12






 

שולמי שלי שלנו,

איש יקר, ייחודי, אהוב ומוערך מאד

מיגנטת אותי כשהכרנו בצבא לפני... לפני שעות אחדות... ימים... ואחר כך - כך מיגנטת את כולם.

נכון, את החברים והחברויות אני יצרתי. אבל אותך - כולם אהבו. או כעסו. אף אחד לא היה אדיש כלפיך!  שנינות מחשבתך ולשונך היו לפעמים בעוכריך אבל - אתה לא עיגלת פינות. לא ידעת. ישר כסרגל לטוב ולרע.

היית גאה ולא אדיש לראות את גיא ויעל צומחים, גדלים, מתנסים ומנסים אותנו בחוויות שלא פיללנו.

גיא ויעל הרחיבו את התא המשפחתי שלנו בהוסיפם את ניקיטה ואורן שאהבת מאד והרגשת בר מזל.

והם הוסיפו לנו את הנכדים הנפלאים אושר ואלכסנדר, אליה ובת שבע. הרגשת שיש חלק ממך בכל אחד מהם ואהבת אותם מאד, והם אהבו אותך.  

ובכלל זכינו בשנים האחרונות במנות אושר גדושות - וגם כאב.

מאז שנתגלתה המחלה המנוולת החלטנו להוציא לשון!

במקום להתאבל - לעשות אמנם כל מה שאפשר כדי להקל, לרפא - אבל גם לטייל, לבלות, ליהנות, למצות...

כל יום כמעט פצחנו ב- תודה! תודה שהיינו יחד, תודה שאין עכשיו כאב, תודה על ילדינו ונכדינו - על עץ יפה וענן ונוף בארץ ובחו”ל. טיילנו בכבישי ישראל והגענו למקומות נידחים ומפתיעים.

גשם, עיתון ורדיו - היו אהבות חייך. ולמרות שכעסת לפעמים על מה שארע לחברה הישראלית - אהבת את הארץ הזאת, לשונה ועמה. ברגעי סוד אמרת שבעצם האמונה הזאת היא ששמרה על העם היהודי לאורך השנים, אך כעסת על שאותה אמונה לא מנעה את השואה.

אהוב ליבי,

לא אהבת סופרלטיבים וקצת נגררתי.

הבאנו לך את הנרקיסים שטמנת בחדשים האחרונים, וגם מבית החולים טרחת לשאול לשלומם. ושנינו ידענו למה. וגם העיתון והרדיו שליוו אותך.

בליבנו, ובלב כל מי שנוכח כאן (ושאינו נוכח) תישאר שנים רבות.

וכל אחד לקח/קיבל ממך משהו.

והגיעה העת לקחת פסק זמן... ולנוח. ואתה בחרת שיר זה...

ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים ונאמר אמן.

 

 

חנה


לאבא היקר (ביום הולדת - 70)

ציפור לחשה לי שאתה חווה אכזבה ממה שקורה בארץ, במדינה. במקרה באותו זמן קראתי ספר זה “מסע תענוגות בארץ הקודש”, מאת מארק טוויין והתברר לנו איזו קפיצה עשה כאן המפעל הציוני במאה וכמה שנים; משממה חולה > לארץ פורחת ומתקדמת המקיימת בכבוד ובבריאות מליוני אזרחים והיא מקלט לעם היהודי והיא חזקה ויש לה כבוד.

עם כל הביקורת שיש (כמו על כל דבר טוב) - היא מופלאה והתמזל מזלך להיות פעמיים שותף למפעל הזה;

בפעם הראשונה - נולדת למשפחת חלוצים (בנס ציונה).

בפעם השנייה - בחרת להיות חלוץ בחזית חדשה - בגליל.

אז - תקרא כאן בספר ואנו מקווים שתחזור אליך תחושת הגאווה והפליאה ממה שעשיתם כאן.

אנו בהחלט גאים בך ובמשפחתך וגאים להיות צאצאים לאנשים כאלו.

אוהבים אותך מאוד

מזל טוב ועד מאה ועשרים לפחות

ניקיטה אושר ויעל, נובמבר 2009


לשולמי,

בעיתון האופנה של “הארץ”

יש מדור מיוחד, לך, שולמי

ושמו - “בארון של...”.

לא, אינך יכול להתחלחל

פתאום ולזלזל

הוא נועד עבורך,

לגמרי בשבילך,

חנויות “האופנה לגבר” - עליך חיות ובנויות

בלעדיך

אנה הן באות?!!

מצנפות, כובעים, כסות לראש, לעיניים,

חולצות, גופיות (עם פורם ועוד...)

“ז’קט צלמים” מיוחד מאוד

פיג’מות פרומות מכנסיים

גרביים ושלייקס לרוב..

אך הפריט החשוב ביותר

(ונאמר זאת מהר מהר)

הם כיסים , רבותי, כן, כיסים...

כיסים בחולצה וכיסים במכנס

כיסים בז’קט וכיסים בברדס

ובתוכם - מה לא נכנס?

שם נכנס הכל - 

זיתים ובננות ברגים וחול - 

גם את אושר לימדת כבר

את מלוא חשיבות הדבר!

ואלי זאת תשובה מנומקת מאוד,

לאנדה עמיר, הבכירה בכותבות,

שהותירה סוגיה, ממש לא פתורה,

באשר לבעיית האוגר - 

בספרה.

ולך, שולמי, בכיסים אגורות,

תבונה, נדיבות, סקרנות ועוד...

ועל כל השאר - 

עוד מדברים

ועוד ידובר

גם היום וגם מחר!!!

חנה ניר קמגושנאי, נובמבר 2009

(יום הולדת 70 לשולמי)

אחותי היקרה,

המילה “גיסי” לא היתה בלקסיקון שלנו, גם לא “גיסתי”. לא אמרנו “אח” או “אחות” אך לזה התכוונו.

לילדים שלי אין ספק שמדובר בדוד שולמי ואם תעיר אותם בלילה הם בטוח יגידו שמדובר בקירבת דם.

כששולמי נפטר, אפשר היה לומר שנפטר אדם צעיר אולי אפילו ילד.

הילד שבו דיבר ישירות לתינוקות ולילדים קטנים שכאילו זיהו שם מישהו בגילם וגם לו רווח בקירבתם.

שפם של דרוזי..... שריקה של אירי.... בגדים של חקלאי... ועל אף כל ההרגלים הקבועים שלך שולמי, היית צבעוני מאוד.

באהבה, אנה

שולמי ניר בלבנו

חנה ושולמי בנו את ביתם ברחוב יערה, נטוע חזק בסלע מקומית וצופה לעמק פקיעין, הר הלל והמשכו הר מירון. בית מאבן מסותתת משומשת, מתמזג עם הנוף והישובים מסביב. דיירי הבית השרו את אופיים, נטייתם ומילאו אותו ואת הגן בתוכן יצירתם ואהבתם.

ממרכז הארץ, הצפינו לכפר ורדים ועבדו במקצועותיהם. באווירה הגלילית המכושפת, טוו קשרים חדשים ויצרו אורח חיים מיוחד. האהבה לאדם, לטבע, לבריאה, לערך החיים, הביאה אותם לתובנות חדשות. 

חנה, מעבודה עם נערות במצוקה במעלות, הקשיבה לנטיות ליבה באמצעות יכולת הציור. היא מביעה, מלמדת, שותפה לפרויקטים חברתיים. 

שולמי, מתחום המחשבים, הגשים חלום. למד והקים בכפר “בית טבע” שנתן מענה ומזור לתושבים ולשכנים. המוטו של חייו-לחיות חיים בריאים ולעזור לאחרים וגם לעצמו, על ידי תזונה בריאה ופתרונות אלטרנטיביים.  

שולמי תמיד היה נכון להקשיב, לעזור עם חיוך ומילה טובה.   

למחלה הביט בגובה העיניים, חיפש כל דרך אפשרית להתמודד ודיבר עליה גלויות. המחלה ניצחה את הגוף אך לא את הרוח.

משתתפת בצערם של חנה, גיא, יעל, בני הזוג והנכדים.

יהי זכרו ברוך.

אביבה זוהר


ללכת לשולמי...

כמעט שתיים עשרה שנה אני “הולכת לשולמי”.

להתקבל במאור פנים...

לראות תמונות של הנכדים החדשים...

לדון על הא ועל דא...

ובעיקר על דא...

לשמוע מה מצב הגשם....

ולבנות בדמיון את ה”דגם”...

“ירד או לא ירד?” דיון ארוך בשאלה...

עם עובדות מוצקות התומכות בכמיהה...

לדבר על המצב...

לספר על החצב...

לשמוע סיפורים על טיולים בעולם...

ומהטיול האחרון בנחל נעלם...

לשמוע מחמאה על התספורת החדשה...

לקבל עציץ במתנה הביתה לאחר הפציעה...

לראות חיוך עם כניסתו של כל פעוט...

לקחת איתי דרישות שלום חמות...

לקבל עזרה משמעותית ועמוקה...

לדעת שהיא באה מעמקי הנשמה...

להביע שמחה על שמחה...

להשתתף בעצב כשגם הוא בא...

להיות זכאית להיות שותפה...

בפתוח הלב לקושי או לשמחה...

להביא משלוח מנות ולזכות בחיבוק חם

להיווכח שיש עוד מעט אנשים כאלה בעולם...

ללכת לשולמי...

ר’

אנו מודים מקרב לב לצוות המועצה ולכל קהילת כפר ורדים על העזרה והתמיכה

משפחת ניר

 





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
1
משפחת ניר
אופטיקה סמעאן נביל 12.03.12 15:16