הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

בני שביט ז"ל

     
אלי מלין    03.04.12






אבא, בני, 

כמו כל אדם הופעת על פני העולם בכמה מישורים. אתה מיוחד שבכל הרמות היית טוב.

כלפי האדם הזר תמיד היית סבלני וסלחן, סובלני ועניו. לא התעצבנת כשחתכו אותך בכביש, או נדחפו בתור. ואם אני התעצבנתי אז הסברת לי שאי-אפשר לחנך את כולם.

כלפי האדם שבאת עמו בדין ודברים תמיד נהגת ביושר ובהגינות, בלי שוויץ ובטח בלי שקרים. בהתנהלותך התחשבת באמת ובתמים באינטרסים ההדדיים של כל הצדדים. והיה ברור לך בפשטות שלא תוכל להיות מסופק אם הצד השני לא יהיה מרוצה גם.

ומי שהיה איתך בקבוצה ידע שתמיד יהיה לו על מי לסמוך. בהתקפה אתה שם לצידו מסתער באומץ ובאמביציה, ולעולם לא מוותר, יורד במרץ להגנה גם כשאין כבר כוח. ענייני ומדויק ידעת לקרוא מצבים בעולם, ובהבנה אסטרטגית עמוקה יכולת לתקשר בין רצונות. השכלת לחשב ולתכנן פתרונות יצירתיים וריאליים שקיבלו ביטוי ממשי בשטח.

אבל מי שבאמת נהנה מקרינת טובך זו משפחתך הקרובה. כזה איש מתוק ונעים, אין דבר שלא היית עושה בשבילנו, בכל זמן בכל מצב. וכשהיינו ביחד, אם לקצת זמן או הרבה, היה ניכר בך שאתה מאושר, ושאתה אוהב אותנו מאוד. ליבראל אמיתי, תמיד כיבדת כל החלטה שלנו ותמכת בנו גם אם ראית את הדברים אחרת. ואהבת את הטכסים היציבים והקבועים שנתנו סדר לזמן, הבטיחו פינות נחת בתוך הימים הקשים, רגעי חסד. והמסעות והטיולים איתך בארה”ב, באירופה וכמובן פה בארץ שאהבת, היו מהזמנים היפים בחיי.

אבא, חזק ויציב, כשרגליך נהיו כבדות היינו צריכים לראות את הסוף מתקרב. ההתדרדרות היתה בשלבים מהירים, ונעלמת בזמן קצר. אנחנו כבר מתגעגעים.

זאב

בני שביט,   13.3.1949 - 15.3.2012

בשבועיים האחרונים הסרט שלנו, שלך ושלי, לא מפסיק לרוץ בראשי. זה סרט ארוך מאוד ורווי זכרונות מכל תקופות חיינו המשותפים שהחלו לפני 63 שנים. איתך יש לי הכי הרבה זכרונות מכל שאר חבריי. 

זה התחיל בקיבוץ נאות מרדכי, בצריף שמצפון ל”צריף עכברונים” בו גרו משפחותינו. מאותו הצריף זכור לי ה”מוסך” המשותף שחלקנו ובו החנינו את הטרקטורים והמכוניות שלנו. אינני זוכר מי מאבותינו עשה את המוסך אבל אני זוכר היטב שהצעצועים נחלקו לשני סוגים - “עשויים” ו”קנויים”, לי ולך היו לרוב “עשויים”.

לגן של רחל שפיץ “עליתם” מפעוטון הלי. על פי החינוך הקפדני שקיבלנו היינו צריכים לגמור הכל מהצלחת, “אפילו” תרד וחצילים. מי שהעיד על עצמו כאוהב מאכלים אלו היה נדחק לשולי חברת ילדי הגן. אתה, שהחצילים טעמו לחיכך ידעת לנצל זאת, ובאין רואה סיימת לאכול את החצילים מהצלחות של ה”גדולים” בתמורה לחסות שלמעשה לא נזקקת לה.

מהגן עברנו לבית הספר. צריף (בית כולל) “דרור” שלימים הוצת ונשרף. התחלנו כיתה א’ באביב, כי אז גמרו לבנות את הצריף. למזלנו צוותנו להתגורר באותו החדר. היותך ה”בנימין” של הכיתה, כשנה וחצי צעיר מהמבוגר של הכיתה, ואף נמוך קומה לא השפיעו בשום נושא - תלמיד מצטיין, ספורטאי מצטיין ובעל מעמד מוצק בחברת הילדים האכזרית.

פעם בשנה תמיד באוקטובר, יצאו הוריי לחופש שנתי וזו היתה תמיד ההזדמנות שלי “ללכת” למשפחת שביט. לעשות צ’יפס על פתיליה בשרותים, לייבש תפוחי לקט על הגג ולשחק במתקנים (נדנדה וחבל טרזן) שזאב התקין בחורשת הקזוארינות שממול לביתכם.
כספורטאי בני היה רב גווני. בכדורגל (כשעדיין משחק זה היה בראש שלו) הוא היה המניע. כשבני החליט שמשחקים הוא לא הניח עד אשר המשחק היה יוצא לפועל. בעקשנות שלו הוא הצליח לשכנע אותי לשחק על דשאים שאבי (הגנן של הקיבוץ) אסר עלינו לשחק עליהם. בימי גשם הוא יזם משחקים נגד הגדולים (דרור/הדס נגד אורן/גפן). תנאי המגרש הרטובים ביטלו את יתרון הגודל הפיסי של הגדולים והדגישו את היתרונות הטכניים שלנו הקטנים בכלל ושל בני בפרט. בטניס, לאחר שהבנתי שלא אוכל לנצח אותו, הצטרפתי אליו ובתור זוג הצלחנו להגיע עד גמר אליפות הפועל.

בני לימד אותי לשחק שחמט. אבא קמר היה משחק ומאמן אותו ועלי הוא התאמן במט סנדלרים. ענף הספורט העיקרי של בני היה לבסוף ההתעמלות. בענף זה הוא הגיע לצמרת הארצית.

בני ניחן בחוש מוזיקלי יוצא מהכלל. בחלילית וגיטרה הוא היה יכול לנגן כל שיר.  מחוסר עניין ו/או חוסר זמן הוא לא פיתח תחום זה. ל”פסגה” המוזיקלית הוא הגיע בדמות החלבן באופרטה “מרנגן” אותה העלינו, הדס, דרור וגפן בקיבוץ ביזמתם והדרכתם של ננה מרגול, רישיק, אורי יערי ורני בן דוד.

בביקור האחרון, לפני כחודש וחצי בכפר ורדים נחשפתי לכשרון נוסף שלא ידעתי עליו, כשרון ציור מהמם. על קירות הבית תלויות תמונות מדהימות פרי מכחולו של בני.

בתום י”ב בני דחה את גיוסו לצבא לאחר שאביו זאב נפטר. במקרה (או שלא במקרה) המסלול הצבאי של בני התנהל בעקבות המסלול שלי, בני משקים בנח”ל, קורס קצינים וגדוד 51 של גולני בו נפגשנו לבסוף. בני הגיע להיות סמ”פ בתקופת השירות הסדיר מבלי צורך לשרת בקבע. התקופה בגדוד היתה רצופה בפעילויות ואירועים רבים, כיבוש ג’בל רוס (לימים הר-דב), מלחמת התשה בתעלה, ברמה ובבקעה. לקראת סיום השרות הצבאי פגשת את מוניקה ומאז הקשרים היו בין שני הזוגות.

לאחר תקופה בקיבוץ עזבתם לטבעון. למדת בטכניון הנדסאות מכונות משום שמסלול ההנדסה היה ארוך ויקר מדי למי שפרש מחסות הקיבוץ וגם היה צריך לעבוד ולפרנס משפחה. מצאת לכך פתרון - השלמת תואר ההנדסה בארה”ב, מסלול שלא התאפשר בארץ. אף על פי שכביכול ברור היה לכם שבתום השלמת התואר תחזרו ארצה ואף השארתם כמה “עוגנים” כגון אופל על קליצאלעך במכון אספסת, אני מניח שלא היה לכם קל להחליט לחזור ולהתחיל את “מסלול המכשולים הישראלי”. אהבת הארץ נטו.

גרתם בנהריה, התחלתם לבנות בכפר ורדים וכמהנדס התחלת לעבוד באחת מחברות הטלקומוניקציה המובילות באותה תקופה. לא עבר זמן רב ופרשת לעסקים פרטיים. העדפת עניין, יוזמה וסיכון על מסגרת מאתרגת הכוללת ועד עובדים, קביעות אבל חונקת. 

בארה”ב ובבית ממוניקה והוריה ספגת את הרוח האמריקאית בעסקים. בהתחלה ניתקלת בקשיים עם שותפים בלתי ראויים, אך מכל מכשול יצאת מחוזק. במשך השנים הקמת מפעל לתפארת. הגשמת את “החלום האמריקאי” בארץ.

בשנים האחרונות נפגשנו פחות, אך בכל פגישה או שיחת טלפון הסתבר לי שהפכת ליזם ואיש עסקים חרוץ , נחוש ומצליח. הצורה בה סקרת בפני את מבנה השוק, מגמות השוק והצעדים שנקטת כדי להגדיל את העסק הזכירו לי דיונים במועצות מנהלים ובאקדמיה. 

סיפרת על תרומתה של מוניקה בהרמת העסק ובשילובם של עוד בני משפחה בעשייה.

בני, אינני מבין מה בער לך. אמנם הספקת בחייך הרבה יותר ממה שרובנו נספיק במהלך חיינו אבל זה לא מנחם. תחסר למוניקה, זאב, מיכל, דורון, לאמך רחל, אחיותיך מרים  וכרמי ומשפחותיהן, וכמובן לנו חבריך. נשארנו עצובים, כואבים ואוהבים לתמיד.

מיכאל

(חבר ילדות מקיבוץ נאות מרדכי)

 





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
אין תגובות לכתבה