הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

מתוך דבריו של ראש המועצה, סיון יחיאלי, בטקס יום השואה והגבורה:

     
נח טל ז״ל    13.05.12






79 שנים חלפו מאז עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. 67 שנים מאז צילי האדם יצאו מבין כפותיו של הצורר הנאצי, ורבים רבים מהם עוד חשים שהם, במידת מה, עוד שם. 

שישה מליון יהודים נרצחו בשואה.

198 אלף  - זהו מספר ניצולי השואה החיים כיום בישראל.

12 אלף - זהו מספר הניצולים ההולכים לעולמם מדי שנה. 

אלפים, מאות אלפים ומליונים. עבור רובנו, מספרים גדולים מאבדים משמעות. בקהל הגדול, נותר היחיד ללא פנים.

אבל לנח טל יש פנים. נח, שהלך לעולמו ערב יום השואה תשע”ב, מובא למנוחות היום - ביום השואה.

השבוע בדיוק, לפני 67 שנים, חודש לפני יום הולדתו ה-18, יצא נח ממחנה הריכוז ברגן בלזן. 

אנשי המוסד לעליה ב’ אשר עסקו בהעלאת הניצולים לארץ, במסגרת העליה הבלתי ליגאלית, נתנו לו את הזהות של חייל מחיילי הבריגדה היהודית, על מנת להעלותו ארצה.

יחד עם חבריו מהמחנה, למד אנגלית במשך שלושה חדשים. באחת הפעמים פנה אליו קצין בכיר וביקש לדעת את מספרו האישי, נח דקלם אותו בהצלחה. עד יום מותו ידע לדקלם את מספרו האישי באנגלית בלבד.

כאשר עלה לארץ, פנה לבסיס קנטרה על מנת להשתחרר מהצבא הבריטי. הקצין המשחרר התפלא לגלות כי עומד מולו חייל בגובה מטר שמונים וחמש, בעוד החייל המקורי היה בגובה של מטר שבעים וחמש סנטימטר בלבד. הוא גבה בשרות הוד מלכותה, הוסבר לקצין.

נח גוייס להגנה, ועם פרוץ מלחמת השחרור לחם בשורות חטיבת גבעתי. משם התנדב לחיל הפשיטה ושרת תחת המג”ד, משה דיין.

בסוף שנת 49, בקורס האלף, אשר נועד להכשיר אלף קצינים חדשים למקרה שהקרבות יתחדשו, פגש בחדר הקשר את הדסה, הקשרית. 

נח והדסה התחתנו בשנת 52 ונולדו להם 4 בנים: עפר, דוב, עודד ויצחק. 

בשנת 1992, עברו בעקבות ילדיהם לכפר ורדים. לנח והדסה 13 נכדים. 8 מתוכם גדלו בכפר ורדים.

אנחנו זוכרים את השואה, מדברים על הניצולים אבל נח טל הוא סיפור אופטימי.

השבוע בדיוק, לפני 67 שנים יצא נח טל ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. אם הייתם שואלים את נח איך נראה הנצחון על הנאצים, בוודאי היה עונה, הנצחון הוא הדסה, 4 בנים, 13 נכדים, ובית בכפר ורדים.

הספדה של אלה

אתמול כשאבא התקשר, הכל היה נראה לי לא מציאותי. רגע אחד הכל בסדר ופתאום זה נגמר. אני לא מצליחה לקלוט איך אדם כמו סבא שלי פתאום נגמר.

אני חושבת אבל שזאת כנראה היתה הדרך היחידה שהיתה מספיק מכובדת בשבילו, בלי דעיכה.

אין הרבה אנשים שאתה מסתכל עליהם ומתמלא גאווה. אבל כל פעם שהסתכלתי על סבא הרגשתי איך משהו באגו שלי מתנפח. משהו שאומר: את בנאדם חזק כי באת ממשפחה חזקה. כי נפל בחלקך המזל להיות חלק מהמשפחה של סבא שלך. כי להיות נכדה שלו, זה יותר מלהיות נכדה של מישהו, זה מקבל פן אחר, פן של ניצחון, כאילו רק בעצם היותך כאן, את צריכה להיות גאה.

אני מנסה לסכם: רגעים, דברים שאמרת לי, זיכרונות.

כמו, איך באת למישגן והחלקת עם נעליים על האגם הקפוא,כי דאגת שאני ואבישי נחליק רחוק מדי מאמא, ואמא היתה כל הזמן הזה לחוצה שתיפול. ובכל יום הולדת בגן ישבת על הכיסא הקטן לצדי וחגגת עם כולם. כי כבר מגיל קטן יכולתי לדעת שאתה תמיד תהיה שם איתי ותמיד תדאג לי.

והחיבוק האחרון שנתת לי לפני שבועיים במטבח שלך ועל כמה שאני אתגעגע אליו, ועל כמה שאני אתגעגע אליך.

אלה, נכדתו של נח

הספדו של עודד

כל מי שמכיר את המשפחה שלי שמע עשרות סיפורים על אבא שלי. רובם מתמקדים סביב הכוח שלו והצורה בה הגן עלינו כילדים, מי שהעז לגעת או אפילו לאיים על ילדיו או על נכדיו “זכה” להכיר נח אגרסיבי, נחרץ וחסר רחמים, וכמובן שמכיוון שאבא היה במחנות הריכוז ופטירתו היתה בסמוך ליום השואה, כולנו קישרנו והזכרנו את השנים שבהם בילה בשבי הנאצים והחוסן הנפשי שבעזרתו ניצל, אך בשבילי אלו היו צדדים שוליים באישיותו של אבא, והיו לו פנים אחרים ויותר דומיננטיים באישיותו.

מעט מכם יודעים שאבא שלי תרם את חלקו בבית בשיתוף ושוויון עם אמא, ועוד לפני שבכלל שמענו על פמיניזם אבא בישל, שטף כלים ומעולם לא ראה בכך פחיתות כבוד. כשהורי רכשו את מכוניתם הראשונה לא היה להם כסף לעשות רשיון נהיגה, אבא דאג שאימי תעשה רישיון קודם מכיון שהיא היתה צריכה לנסוע בשני אוטובוסים והוא רק באחד, ולכן לאבי היה רשיון נהיגה שנה לאחר אימי, מה שכמובן לא הפריע לו לנהוג ללא רשיון אך זה כבר סיפור אחר.

כשאני קיבלתי רשיון נהיגה ולמדתי בתיכון בחיפה, היתה לנו רק מכונית אחת. כמובן שאבא החליט שהוא יכול לסוע באוטובוס ואני אנהג במכונית שלו לבית הספר וכך שנתיים אני במכונית והוא באוטובוס.

כנער מתבגר מעולם לא ביקשתי ממנו כסף, תמיד היה מקדים אותי וכשהייתי יוצא מהבית היה תופס אותי ליד הדלת, מוציא שטר מארנקו ואומר לי קח שלא תהיה תפרן. גם אם הייתי אומר לו שאין צורך, היה דוחף את השטר בכיסי ומתרחק על מנת שלא אוכל להחזירו.

אבי מעולם לא היה אינטלקטואל גדול או איש ספר, אך תמיד דאג שנקרא. כל שבוע היה מביא לי ואחר כך לאחי, יצחק, ארבעה ספרים מהספריה של פניציה, בפעמים שהספריה היתה פתוחה. רק ביום שלא היה במפעל, היה נוסע במיוחד על מנת להביא לנו ספרים.

לאבא היתה דרך משלו להראות חיבה, כמי שגדל ללא הורים לא היה מרבה במחמאות או מרעיף חיבוקים, אך תמיד הראה את אהבתו בעזרת אוכל. בשנים האחרונות לפני כל ביקור שלי בישראל היה שואל איזה אוכל להכין ומה הילדים אוהבים. כשטלפנו להודיע להורים שנחתנו ואנחנו יוצאים לכיוון הכפר, מיד היה אומר, טוב דוסקה, צריך לחמם את האוכל. אומר ועושה. השניצלים המחוממים חזור וחמם הם חלק מההווי של כל מי שמחברי שהכיר אותו.

אבא היה ישראלי ברמ”ח אבריו והיה גאה במדינת ישראל וחוסנה וגם הוא שידר תמיד חוסן. רק בשנים האחרונות חשף את התנסותו בשואה, לנו כילדים מעולם לא סיפר סיפורים או הציג את עצמו כקורבן, להיות גבר היה בשבילו זכות שקנית במשך שנים בעזרת מעשיך ולא משהו שאתה זכאי לו בגלל כוח או חזה שעיר.

אבא תמיד אהב חברה ותמיד אהב להיות במרכז העניינים לאכול טוב ולשמוח, אם היינו יכולים לשאול אותו בדיעבד איך לכבד את זכרו מן הסתם היה אומר שבו כל המשפחה ביחד, תאכלו טוב, תשתו משהו טוב וספרו כמה צ’יזבטים בשבילי, את הדמעות והתפילות תשאירו לאחרים.

כשסיפרתי לבן שסבא נח נפטר נפלו פניו ולאחר מחשבה קצרה אמר, הביקורים בישראל כבר אף פעם לא יהיו אותו הדבר... לכולנו יחסר.

עודד, בנו של נח

הדסה ונח מרחוב שניר 133, מוותיקי הכפר, פנסיונרים פעילים בקהילה. כל יום מגיעים ביחד לקאנטרי, לשחייה הטובה לגוף ולנפש.  הדסה מתעמלת קבועה בחוג להתעמלות במים וגם שרה במקהלת “צליל  בכפר”, של מועדון גיל הזהב.

כבר שנים הם עוסקים בהתנדבות. מספקים שירות חשוב לתושבים - השאלת ציוד רפואי ושיקומי, ממכשירים רפואיים ועד לכיסאות גלגלים. ביתם כתובת לאנשים אחרי ניתוח, פציעות, הזקוקים לקביים, הליכון ועוד.                 

במקום לרדת ל”יד שרה” בנהריה, יש שירות בכפר עם כל הלב. למרות גילם המתקדם, הם דואגים לתיקון או חידוש המכשירים ורכישת ציוד. הכול לטובת התושבים.

התנאי לקבלת השירות, מסירת פרטים והשבת הציוד תקין ובזמן עם תרומה קטנה.

להדסה טל

אביבה זוהר

תמיד ביחד - הדסה ונח.                                                      

כל בוקר בהתמדה ובנחישות, דמותכם הזוגית נכנסת לקאנטרי לשחות בבריכה.

אנחנו המתעמלות במים, נותנות לך את הכבוד והערכה לסבתא הכי ותיקה וגאה, שאף מכשול או כאב לא מרתיעך להמשיך לשחות ולהתעמל במים. ונח? אחריך. ממלא בדמותו את חלל הבריכה. תופס מסלול ושוחה. ואת? עינייך מלוות אותו בהערצה.

נח מסיים לפניך להתקלח ומחכה לך בסבלנות בלובי. אצלנו ה”בנות”, התור ארוך במקלחת וזה הזמן שלנו לדבר ולצחוק.  

בינתיים, נח מעיין בעיתון, פוגש חברים ויש לו סיפורים ובדיחות שכל הזכויות שמורות לו. אי אפשר להתעלם מנוכחותו ומקולו.

את יוצאת מהמלתחה וכבר ידו מושטת לעזרה.

רק אתמול ראינו אתכם בשחיית בוקר ובלילה נפרד ממך במיתת נשיקה ומבניו, עופר ודובי.

סיום נפלא ומתאים לחייו, בו זכה להיות לך שותף נאמן ויחד הקמתם משפחה לתפארת.

אמרת שהספקת, בזמן האחרון, לסיים את כתיבת סיפור חייו לדורות הבאים.

דמותו תחסר בנוף הכפר ובבריכה. יהי זכרו ברוך.

מחברותייך בחוג התעמלות במים 

והמדריכות דגנית ודינה

 





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
אין תגובות לכתבה