הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

מתגעגעים למינימרקט של ורדה ויוסי

     
אלי מלין    13.05.12







בשנת ה-28 לכפר ורדים, כשהכל מסביבנו גדל, כשאת קניותינו אנו עורכים בסופר דיל או או בסופר שלי או במגה או בעאסי סנטר ומרכזי קניות גדולים וקניונים נבנים בצומת הכניסה לנהריה ובאזור התעשייה במעלות, נעים לשקוע קצת בנוסטלגיה ולהיזכר במינימרקט הצנוע של ורדה ויוסי אלגמיל שפעל בכפר במשך 13 שנים רצופות בשנים 1985-1998.
המינימרקט של ורדה ויוסי הוא חלק אינטגרלי מהזכרונות של דור המייסדים וילדיהם.
בשנת 1984 - שנת ייסוד הכפר חיו בו בסך הכל כ-30 משפחות. מידי שנה גדלנו בעוד כמה עשרות משפחות עד שבשנת 1993 מנינו כבר כ-400 משפחות ואז משרד הפנים הכיר סוף סוף בזכותנו לקבל מעמד של מועצה מקומית. עד אז היינו יישוב תלוש בין שמים לארץ בנוף ההתיישבות בארץ. לא היינו שייכים לשום מועצה אזורית וניהלנו את עניינינו בעצמנו באמצעות ועד מנהל שמימן את פעולותיו מדמי חבר צנועים שכל משפחה שלשלה מידי חודש לטובת אוצר הכפר.
בשנים הראשונות, עד להקמת המרכז המסחרי והקאנטרי קלאב נאלצנו לטרטר את עצמנו עם ילדינו למעלות, לנהריה ולכרמיאל על מנת למלא את כל מחסורנו.
לאשרנו, לסופרמרקט לא היינו צריכים להרחיק. ורדה ויוסף אלגמיל הגיעו אלינו מדימונה הרחוקה ונתנו לנו לאורך השנים שרות לעילא ולעילא.
יוסי שרת בסדיר ובמילואים בתותחנים. בדרך כלל שרות המילואים היה בנגב באזור שבטה וצאלים. בשנת 1979 הגדוד גויס לשרות מילואים והחבר’ה ביקשו שיחה עם המג”ד. נמאס להם כבר משרות המילואים המפרך בדרום ורובם רצו להשתחרר.
המג”ד הפתיע אותם בשיחה ובישר להם כי הפעם שרות המילואים יהיה בגבול הלבנון וכי יהיה זה בית הבראה, תפקידם יהיה לשמור בקו הגבול ואכן כך היה. החברה הסתלבטו, המשימות היו קלות ופשוטות והרגישו באמת בגן עדן.
יום אחד יצאו המג”ד ועוד כמה בעלי תפקידים,ביניהם יוסי אלגמיל והתארגנו לארוחת בוקר דשנה באזור תפן. החבורה התמקמה באזור שהוא היום צומת המפה בכפר ורדים. השטח היה מיועד ופרט לטבע היפה לא היה דבר.
תוך כדי ארוחת הבוקר, המג”ד פנה ליוסי ואמר לו: “מצאת אמריקה, אה” ויוסי ענה לו: “מצאתי שוויצריה”. המג”ד המשיך ושאל את יוסי: “היית רוצה לגור כאן? פה תקום פנינת הגליל”. המג”ד שמע על תכניתו של סטף ורטהימר להקים יישוב באזור והעביר את האינפורמציה ליוסי. יוסי נדלק לרעיון. שילם לאגודת משתכני כפר ורדים דמי הרשמה בסך 25 לירות ונרשם כחבר באגודה מספר 25. 
ורדה ויוסי גרו אז בדימונה. ורדה ניהלה חנות של נעלי גלי ויוסי היה מנהל מדור במפעל “כיתן דימונה”. לאחר שנרשמו, ניהלו ורדה ויוסי התכתבות עם מנהל האכלוס דאז, שמואל אייל, ובסופו של דבר החליטו לחסל את עסקיהם בדימונה ולעלות לגליל. 
ביום שבו הוזמנו לבחור מגרש היה מבול. הם הגיעו לאמצע הדרך אך חזרו כלעומת שבאו. באותו ערב צלצל הטלפון בביתם.  מהעבר השני של הקו היה שמואל אייל, מנהל האיכלוס, הוא שאל אותם מדוע לא הגיעו לבחירת המגרש והציע לבני הזוג לשבת יחדיו לכוס קפה ולענות על 10 שאלות באשר למיקום המועדף על ידם. ורדה ויוסי קיבלו את הצעתו של אייל וביקשו מיקום שקט, גבוה, עם נוף, ברחוב ללא מוצא. כל המכירה נעשתה דרך הטלפון. הם סמכו על שמואל אייל ובחרו מגרש בלי לראות אותו.
משפחת אלגמיל הזדרזה לבנות את ביתה החדש בכפר. יחד עם עוד כמה עשרות משפחות שקנו מגרשים בכפר הצטרפו לחברת הבנייה “גלדר” שהבטיחה בנייה במחירים זולים ביותר. חברה זו פשטה עד מהרה את רגלה. משפחת אלגמיל ששילמה מראש במזומן 60,000 דולר, הפסידה את כל כספה. כל מה שקיבלו מהחברה היה ארבעה עמודי יסודות באדמה. יחד איתם נפלו עוד 25 משפחות. משפחת אלגמיל עברה את המשבר הקשה בזכות עזרה נדיבה מצד המשפחה. 
זהו המשבר הראשון אותו צלחו ורדה ויוסי אלגמיל ובנם מוני המתגורר כיום בחיפה, נשוי + 3. 
המינימרקט נפתח בשנת 1985, כשנה לערך לאחר כניסת המשפחות הראשונות לבתיהן. המרכז הקטן של הכפר היה ממוקם ברחוב דולב בצריפים שהיו שייכים לפני כן ליישוב לפידות שהחל את דרכו כאן ועבר אחר כך למקום הקבע שלו 10 ק”מ דרומה בחבל תפן.
במרכז שכנו משרדי אגודת המשתכנים, משרד החברה לפיתוח כפר ורדים, קופת חולים כללית, הדואר והמינימרקט של ורדה ויוסי.
הקראוון הראשון היה בגודל של כ-40 מ”ר ונתן מענה לכל צרכי התושבים.
ורדה ויוסי עבדו מבוקר עד לילה ונתנו את הנשמה. יוסי נזכר היום כי כל משפחה חדשה שהגיעה לכפר נתנה לו ולורדה הרגשה כאילו נולד תינוק חדש. זו היתה הרגשה נעימה לכולם. כל משפחה שהגיעה התקבלה בחום, באהבה, במיני מתיקה ובפרחים.
יוסי מספר כי הוא הראשון שידע על כל משפחה שעומדת להגיע לכפר. המינימרקט היה מרכז הכפר ומרכז הרכילות. לדור המייסדים ולילדיהם ישנם זכרונות טובים מאותה תקופה. הילדים הירבו להכנס למינימרקט וקנו גלידות, ארטיקים, קרטיבים ומיני ממתקים.
יוסי מספר על פגישות נרגשות עם הילדים שבגרו לאחר שנים רבות כשהוא אינו מזהה את הילדים והם פוגשים אותו ברחוב או במקום עבודתו, מחבקים ומנשקים אותו ומספרים לו כיצד ישבו על ברכיה של ורדה בקופה וזו לימדה אותם כיצד לתקתק בקופה ועוד זכרונות יפים מאותה תקופה. פגישות שכאלו ממלאות את ורדה ויוסי באושר רב ומכסות על התקופות הקשות ועל שני המשברים הגדולים שהיו בהמשך. יוסי, שהפסיד בהמשך עוד כספים רבים נשאר אופטימי ואומר: “כסף הולך וכסף בא, את הדברים הטובים תמיד זוכרים”.
לאחר נפילת חברת “גלדר”, התגוררה משפחת אלגמיל במשך שנתיים במעלות. משהסתיימה בניית ביתם עברו לכפר. נזכר יוסי: “סגרתי את המינימרקט ביום שישי בשעה 14:00. הגענו לביתנו החדש. לא עברו 5 דקות ובפתח ביתנו השתרך טור ארוך של נציגי כל המשפחות שהתגוררו אז בכפר שבאו לברך אותנו וכל אחד הביא עמו שי צנוע. לא הודענו לאף אחד שאנו נכנסים באותו שבוע לביתנו החדש בכפר. השמועה פשטה במהרה. זו היתה חוויה שלא אשכח לעולם. התושבים הביעו בכך את הוקרתם לפועלנו בכפר”. 
בשנים הראשונות הפרנסה היתה מועטה בשל מיעוט התושבים בכפר. יוסי פתח חסכונות כדי להמשיך ולקיים את המינימרקט. הוא דאג שדבר לא יחסר. ככל שהכפר הלך והתאכלס כך השתפרה הפרנסה. יוסי דאג כל הזמן להרחיב את שטח המינימרקט והוסיף עוד קראון ועוד קראון עד שהגיע ל-5 קראונים שצורפו זה לזה ואיפשרו מרחב קנייה גדול.
בשנת 1990 נשרף המינימרקט בשעת לילה כתוצאה מקצר חשמלי. המינימרקט לא היה מבוטח ומפעל של שנים על כל תכולתו ירד לטמיון. יוסי לא הרים ידיים, לא שקע בדכאון, שינס את מתניו והמשיך הלאה. שוב בעזרת המשפחה ובזכות תושבי הכפר, שרצו בכל מאודם לעזור והגבירו את קניותיהם, רכש יוסי קראון חדש ועבר למקום חדש בו ניצב כיום מועדון 50+. 
יוסי וורדה הקימו מחדש מינימרקט לתפארת לרווחת התושבים והיה משב רוח רענן במקום החדש.
בשנת 1993 נפתח המרכז המסחרי. יוסי שחפץ להישאר בקראון אולץ להעביר את המינימרקט למרכז החדש. זה היה העסק הראשון שנכנס למרכז המסחרי.
יוסי שילם 25 אלף דולר עבור תכנון המקום. את הציוד למינימרקט רכש באיטליה בסכום של כ-250 אלף דולר. נחתם חוזה ל-10 שנים עם בעלי המרכז. השכירות היתה גבוהה מאוד.
יום בהיר בשנת 1998 קיבל יוסי מכתב המורה לו לפנות המינימרקט מכיון שלא הודיע מראש שהוא מעוניין להמשיך, וזאת למרות שהיה לו חוזה שכירות ל-10 שנים.
יוסי וורדה קיבלו פיצוי חלקי בלבד על השקעתם הגדולה בציוד ונשארו עם חובות כבדים ביותר. זו היתה המכה השלישית והכואבת ביותר. במקומם נכנסה למקום רשת גרינברג שהיה לה אז סניף במעלות.
יוסי וורדה עבדו מאז ועד לאחרונה כשכירים בצרכניית חברת חשמל בנשר, נסעו מוקדם בבוקר לעבודה וחזרו בלילה. רק לאחר 10 שנות עבודה מאומצת כיסו את חובותיהם.
ורדה ויוסי לא נשברו ושרדו גם את המכה השלישית. שניהם כיום פנסיונרים. בכל אותן שנים קשות לא עזבו את ביתם בכפר. הם רואים עצמם כחלוצים שבאו ליישב את הגליל. הם נתנו את נשמתם לכפר ולדבריהם קיבלו פי 1,000. אינם מצטערים על כל מה שעברו. אינם מאשימים איש. שמחים בחלקם עם הזכרונות היפים.
אני מצדיע למשפחת אלגמיל.

 





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
אין תגובות לכתבה