הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

מי חושש ממקוה בכפר ורדים הגיעה שעת ההכרעה

     
אלי מלין    11.10.12






זה למעלה מחמש שנים מתנהל ויכוח ציבורי ער ונוקב בדבר נחיצות הקמת מקוה טהרה בשטח כפר ורדים עבור נשות הכפר.

ביום י”ט באלול, ה’ תשע”ב, 6.9.12, נדון הנושא בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים בהרכב של שלושה שופטים: כבוד השופטת א. חיות, כבוד השופט ע. פוגלמן וכבוד השופט צ. זילברטל. המערערים הם עשרה מתושבי הכפר שהיו חלק מכ-20 עותרים שפנו בנדון לבית המשפט המחוזי בחיפה לפני כשלוש שנים ועתירתם נדחתה על ידי בית המשפט. המשיבים הם ראש מועצת כפר ורדים והמועצה המקומית כפר ורדים. 

בשם המערערים הופיע עו”ד אמיר לוקשינסקי-גל ממשרדו של עו”ד אברהם ויינרוט ובשם המשיבים הופיע עו”ד חיים פיצ’ון.

להלן נוסח החלטת בית המשפט העליון:

במהלך הדיון היום קיימו הצדדים בהמלצתנו הידברות ועלו אפשרויות ובעיקר אפשרות אחת ממשית אשר עשויה להביא לפתרון המחלוקת בדרכי שלום מחוץ לכותלי בית המשפט. על מנת לקדם אפשרות זו ולבחון את כל היבטיה לרבות לוח הזמנים הרלוונטי לביצועה יגישו הצדדים הודעה מעדכנת בתוך 60 ימים. לאחר קבלתה יוחלט על המשך הטיפול בערעור. עד כאן נוסח ההחלטה.

בולט בהחלטה רצונו של בית המשפט העליון שהצדדים יגיעו לפתרון המחלוקת בדרכי שלום מחוץ לכתלי בית המשפט.

כל אחד מהצדדים בטוח בנצחונו בערעור במידה והצדדים לא יגיעו לפתרון מוסכם.

מטרת מאמר זה לבחון יחד איתכם, תושבי הכפר, אפשרויות לפתרון כדי שבית המשפט העליון לא יזדקק לכפות עלינו פתרון שלא יועיל לאף אחד מהצדדים.

העותרים מייצגים ציבור רחב של נשים מכפר ורדים, בעליהם ואחרים הנזקקים לשרותי מקוה טהרה ועקב צנעת הפרט אין אפשרות לפרסם את רוב השמות, שרובם הן דווקא נשים שכלפי חוץ נחשבות “חילוניות”. זהו ציבור שגם אם הוא מיעוט בכפר, אין-אפשרות להתעלם ממנו ומצרכיו. כל ישוב בנוי ממיעוטים ומבחנו העליון של שלטון דמוקרטי הוא התחשבות במאוויו ובצרכיו של המיעוט.

לאחרונה קיימה מועצת כפר ורדים דיון בנושא הפעלת הבריכה בחודשי החורף. הגיעו לדיון שני תושבים, שלדבריהם הם מייצגים ציבור של כ-150 שחיינים הנזקקים לשרותי בריכת השחייה גם בחורף. הבעיה היא שזכייני הבריכה עומדים לסגרה בחודשי החורף בשל עלויות חימום גבוהות מאוד.

נציגי השחיינים דרשו בצדק רב מהמועצה למצוא פתרון למצוקתם ויהי מה. “השחייה היא הדת שלנו”, הם אמרו ועל המועצה למצוא פתרון הולם למגזר הדתי של שחייני הבריכה.

וכך הלאה: אנשי מועדון 50+ הם קבוצת מיעוט, הצופים הם קבוצת מיעוט, אנשי אגודת הספורט הם קבוצת מיעוט. כל הכפר כולו, כל ישוב מכל סוג שהוא מורכב מקבוצות מיעוט ועל השלטון המקומי לעשות את המירב והמיטב שכל קבוצת מיעוט תקבל את המינימום הנדרש לה ולא תרגיש מקופחת.

פעמים רבות הסיוע של הרשות אינו מתבטא בתקציב, כמו במקרה של המקוה, אלא בהקצאת קרקע ובדרך כלל הדבר מתבטא רק ברצון טוב. 

בנושא המקוה, אני יכול להעיד כמי שמכיר את הנושא מקרוב, כי לאורך כל הדרך לא היה רצון טוב, ויותר מכך, לא היה כלל רצון ללכת לקראת ציבור דורשי המקוה. ההפך מכך: היה רצון עז ביותר שלא יוקם מקוה בכפר ורדים.

הצורך במקוה הוא צורך בסיסי בכל ישוב יהודי ובכל מקום בו חיים יהודים ברחבי תבל. צורך זה נובע ממצוות התורה על האשה להיטהר לאחר ימי נידתה. לא ניכנס במאמר זה לצד התורני, ההלכתי, הקבלי וההסטורי של המקוה. כל אחד מהקוראים יכול להכנס לאינטרנט ולקבל מידע בשפע בנושא.

הסיפור בכפר ורדים מתחיל בשנת 2007, לפני כחמש שנים עת החליטה המועצה הקודמת בראשותו של רון מוסקוביץ על הקצאת קרקע לטובת הקמת בית כנסת נוסף בשלב ב’ ולשלב בו גם מקוה. נמצא אז תורם, תושב הכפר המקורב לקהילה האורתודוכסית, שהיה מוכן לתרום כמליון ₪ לצורך העניין לזכרה של אמו המנוחה שהיתה תושבת הכפר.

משהחלה מערכת הבחירות המוניציפאליות בשנת 2008, הפך נושא המקוה לאג’נדה מרכזית במערכת בחירות זו. שלוש מתוך הסיעות המתמודדות הצהירו במפורש על התנגדותן להקמת מקוה. הקיצונית ביותר היתה סיעת “אופק” שהוקמה לקראת אותן בחירות וגרפה את קולותיה על רקע זה. לסיעת אופק שני נציגים במועצה: מאיר גרינפלד ויעקב זיו. גם ראש המועצה הנבחר, סיון יחיאלי, רכב על הגל והוציא במהלך מערכת הבחירות צו מניעה להפסקת העבודה במקוה פרטי שעמד להקים במרכז המסחרי רמו בן שושן, הבעלים של המרכז.

סיעת “קשת” שנציגיה במועצה הם עודד נוריאל ואסנת עקירב לא הרימה קולה ברמה, אך הביעו עמדה ברורה נגד הקמת מקוה בשל ההוצאה הכספית הכרוכה בתפעול השוטף ובשל כמות הנשים הדורשות שירות זה. מי שתמך בגלוי היו חברי סיעת “תומר” שירדו משלושה נציגים בקדנציה הקודמת, לשני נציגים בקדנציה הנוכחית (יוסי מילוא ואיריס וקנין. איריס וקנין נכנסה במקומו של ויקטור חזיזה, שעזב את הכפר באופן זמני, לדבריו). תמך במהלך גם ששון בן-עמרם שלא הצליח להיבחר למועצה. סיעתו של חנן חן, שנציגתה במועצה כיום היא דבירה גזית, לא הביעה עמדה נחרצת בנושא לכאן או לכאן.

משנבחרה המועצה הנוכחית, היא ביטלה את החלטת המועצה הקודמת בדבר המקוה וביטלה את הקצאת הקרקע עבור בית כנסת בשלב ב’ המכיל בתוכו גם מקוה.

פרט לטונים הצורמים שליוו את מערכת הבחירות המוניציפאליות ארעו גם ארועים חמורים שיזכרו לדראון עולם בתולדות הכפר.

במהלך חודש אלול, המכונה במסורת ישראל חודש הרחמים והסליחות, הוזמנו, כמידי שנה בתקופה זו, שני מרצים על מנת לשוחח עם הציבור על משמעות חודש זה והימים הנוראים.

האחד היה רב צבאי מפיקוד צפון והשנייה היתה רבנית שהגיעה לשוחח עם נשים על משמעות הגאולה. הייתי נוכח בארוע הראשון. כשהחלה הרצאת הרב, השתתפתי במפגש שהתקיים במועדון 50+ שמטרתו היתה לקיים דו-שיח בין דתיים לחילוניים. זה היה אמור להיות מפגש אחד מתוך שורה של מפגשים שיביאו לקרוב לבבות בכפר.

המפגש התנהל לטעמי באופן חיובי והתפתח דו-שיח, אלא שלפתע התרחשה תופעה מוזרה: בזה אחר זה עזבו חלק ממשתתפי המפגש את המועדון, ללא כל הסבר עד שנשארו במקום רק נציגי הצד האחד, שנוהגים לכנותו “הדתי”, הגדרה שאינה מקובלת עלי לחלוטין.

הצצה מבעד לחלון מועדון 50+ הבהירה לי מיידית לאן נעלמו אותם משתתפים בהתגנבות יחידים: צעקות רמות בקעו מכוון בית הכנסת. נחרדתי ממקומי, יצאתי בריצה מהמועדון, חציתי את הכביש ונכנסתי לבית הכנסת. את המחזה שראו עיני לא אשכח לעולם: כחמישים מתושבי הכפר, גברים ונשים, רובים מבוגרים, השתלטו על כל פינות בית הכנסת וצרחו באופן פראי לכוונו של הרב הצבאי, המרצה האורח ולא נתנו לו לומר את דברו. לא האמנתי למראה עיני. במשך שעה ארוכה ניסה האורח לפצות את פיו ולהתחיל את הרצאתו, אך ללא הועיל - הצרחות בקעו את כיפת בית הכנסת והחרידו שערי שמים. ומה היה תוכן הצעקות: “האוכל שאתם מגישים בשבתות הוא מגעיל” (כוונת הצורח היתה כנראה לחמין), “אתם מכבים בכוונה את המזגן ואת החשמל לקהילה הקונסרבטיבית” - ולא הועילו ההסברים לאותה גברת צרחנית שאין כלל מזגן בבית הכנסת ויש רק פתחי אוורור ולא היה מה לכבות ונשמעו עוד כהנה וכהנה דיבורים מסמרי שיער שנשמעו בתולדות עמנו במחוזות אחרים ועל ידי בני לאומים אחרים. ביקשתי את נפשי למות באותם רגעים. מובן שאף אחד מהפורעים, לא טרח לשים כיסוי ראש כראוי לכבוד המקום. צר היה לי על המרצה האורח, שכל חטאו היה שהיתה כיפה סרוגה גדולה לראשו וזקן על לחייו. אמרתי לעצמי: חסרות רק כמה אבנים שינפצו את זגוגיות בית הכנסת, והמצב לא היה רחוק מכך.

ארוע דומה, בקנה מידה קטן יותר היה בהרצאתה של הרבנית. 

באותם ימים התקיימה הפגנה שהחלה את מסלולה במרכז הכפר והתקדמה לעבר בית חב”ד בשלב ב’ ולעבר גן הילדים המסורתי בשלב ב’ שהתחנכו בו גם ילדים בנים למשפחות חילוניות. המפגינים נשאו שלטים בגנות מפעילי הגן. בשלב מסוים לקחה אחת המפגינות את השלט שהחזיקה בידה והטיחה אותו על ראש אחת הגננות.

איזו התפרצות של שנאה היתה בארועים אלה. איזו מערכת בחירות מרוממת רוח ואוהבת באה לידי ביטוי בימים אפלים אלה.

עד היום אני מסרב להאמין שכל זה קרה בכפרנו היפה, הדמוקרטי והליברלי. יתכן שכל זה היה רק חלום רע.

ההסברים שניתנו אז מצד כל אותם  מפגינים, מצד הפורצים לבית הכנסת ומצד הפוליטיקאים שמקוה בכפר, ערוב, גן ילדים דתי וכדומה ייצרו תשתית שתזמין לכאן אוכלוסיות של חרדים ומכאן הדרך קצרה לסגירת רחובות בשבת, לצעקות “שאבעס” וכל מיני מרעין בישין שכאלה.

זה נשמע כל כך הזוי אז ועוד יותר הזוי כיום. בית כנסת, מקוה, ערוב ורב לא יביאו לכאן קהילות של חרדים. חרדים חיים בדרך כלל בקהילות והם זקוקים להיות חלק מקהילה. בשנים האחרונות הגיעו למעלות רבים מחסידי ברסלב בבית”ר עלית בהנהגת הרב ניצני. כפר ורדים לא התאים להם והם רכשו דירות בעיקר בשכונת הזיתים במעלות, ובשכונות נוספות. הם גרים בסמיכות זה לזה ומנהלים חיי קהילה. גם מחירי המגרשים והבתים בכפר היו מעל למידתם.

משפחות חרדיות בודדות אינן מאיימות על אף אחד. הפחד הוא מהשתלטות חרדית וזה מעורר גיחוך.

את מי בכל זאת ראו כל אותם מתנגדים לנגד עיניהם בקבלם אותם התקפי חרדה מפני השתלטות חרדית? הם ראו מידי יום ביומו ובעיקר בשבתות ובחגים את המבקרים בבית הכנסת של הכפר, שפתח את שעריו לציבור לפני 14 שנה בשנת 1998 ומאז קהילת המתפללים בו הולכת וגדלה. בבית כנסת זה קיים מיזוג עדות ומיזוג גלויות הלכה למעשה. מתפללים בו בצוותא ספרדים ואשכנזים, בעלי כיפות סרוגות ובעלי כיפות שחורות, אנשי ציבור דתי לאומי וחרדים, עולים חדשים זה מקרוב באו מארה”ב ומצרפת עם ותיקי הישוב. המנגינות המושרות בתפילה הינן תערובת נעימה של כל העדות וכל המבקרים בו הבאים מחוץ לכפר מציינים לשבח את הנוסח המיוחד שהתגבש בבית הכנסת שלנו.

כמעט כל המתפללים בבית הכנסת הינם תושבי הכפר שבשלב מסוים בחייהם קיבלו עליהם עול מצוות וחלקם הינם שומרי מסורת שמבקרים בבית הכנסת רק בשבתות ובחגים. בית הכנסת פתוח לכל. 

עד כאן במבוגרים עסקינן. למעלה מ-60! בנים ובנות, בני משפחות הגרות בכפר קיבלו עליהם בשנים האחרונות עול מצוות ובלשון העם “חזרו בתשובה”. חלקם הגדול פנו לכוון החרדי ופניהם מעוטרים כיום בזקן ובפאות.

זהו אחד ההסברים לפחד שתקף חלק מתושבי הכפר המנהלים מלחמת חרמה במקוה. הם סברו בטעות שכל אותם “טיפוסים” שהם רואים בסביבת בית הכנסת, הם חרדים המגיעים מהסביבה והחורשים בסתר להשתלט על כפר ורדים. הם, בעצם, ראו כאן את הבנים שלנו, של כולנו והתופעה הולכת ומתרחבת.

ההתנגדות להקמת מקוה וערוב היא התנגדות לסיפוק צרכים בסיסים ביותר של תושבים שלנו, של הבנים שלנו. את הנקודה הזאת צריכים לתפוס ולהבין סוף סוף קברניטי הכפר ותושביו.

אנחנו ישוב הטרוגני. כפי שאינכם מתנגדים לבני מיעוטים הקונים או שוכרים דירות בכפר, כך על אחת כמה וכמה אינכם צריכים להתנגד לשכניכם או לבניכם ששינו את כיוון מחשבתם ואת אורח חייהם והחליטו לדבוק בדרך ישראל סבא! בואו נשים קץ לשנאת חינם זו. בואו נקבל באהבה את האחר, את השונה מאיתנו ונלמד לכבדו ולהתחשב בצרכיו. זהו כל העניין ואם ברוח זו ניגש לפתור את נושא המקוה, הרי שפתרון ימצא במהרה.

ובכלל כדאי בשנת ה-28 לכפר לשרש מתוכנו את התפיסה כי יש כאן קהילה דתית שיש לה צרכים מיוחדים והיא אינה חלק אינטגרלי מהכפר. זוהי תפיסה מוטעית ביסודה. בית הכנסת, רב, ערוב ומקוה באים למלא צרכים של כלל תושבי הכפר. מידי שבת בשבתו חוגגים בבית הכנסת טכסי בר-מצוה, טכסי שבת חתן ובמשך כל השבוע טכסי ברית מילה ולהבדיל, טכסי קבורה של כלל תושבי הכפר. כל תושבי הכפר נצרכים לשני בתי כנסת בכפר: האורתודוכסי והקונסרבטיבי. כל קהילה בדרכה שלה. נצרכים לבתי הכנסת אורחי הצימרים וקרובי התושבים המגיעים לבקר לאורך כל השנה. באותה מידה נצרכים הם לערוב, לשאלת רב וגם למקוה. הגיע הזמן להבין כי מקוה אינו עניין לדתיות או לדתיים. מקוה הוא צורך של כל אשה ישראלית-יהודיה השומרת על טהרת המשפחה ורוב בנות ישראל, גם בכפרנו, מעונינות לשמור על טהרת המשפחה.

לאחר שנים רבות הבינו תושבי הכפר כי אין מושג כזה של קבורה דתית. במשך שנים רבות התרוצץ בקרבנו שקר נוסף בדבר קבורה חילונית וקבורה דתית. כיום ישנו שיתוף פעולה נפלא ולדוגמא בין הקהילה המסורתית לקהילה הדתית בנושא טהרת המת וסדרי ההלוויה והקבורה. נעלם לפתע המושג של קבורה חילונית וכיום מתקיימים בכפר רק טכסי קבורה - לא דתית ולא חילונית.

בימים אלה, הימים בהם נכתבות השורות הללו, הימים שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכפורים, עשרת ימי תשובה, ממלאים תושבי הכפר את בתי הכנסת בכפר. רוב הפוקדים את בתי הכנסת בראש השנה ובעיקר ביום הכפורים הם תושבים המגדירים עצמם כחילוניים.

לאורך כל השנה מתקיימות תפילות בשבתות ובחגים גם באשכול גנים בשלב ב’ (בנוסח אותודוכסי) וכעת פועל גם בית הכנסת של המנין המשפחתי מסורתי ליד חטיבת הביניים. בראש השנה וביום כיפור מתקיים מנין נוסף במועדון 50+ בנוסח אורתודוכסי-אשכנזי. ביום הכפורים ארבעה בתי כנסת אלה היו מלאים עד אפס מקום, רובם תושבי הכפר הנחשבים “חילונים”. רבים עמדו מחוץ לבתי הכנסת.

נראה לי כי באמת הגיע הזמן להפסיק ולייחס את שרותי הדת בכפר לציבור הדתי. שרותי הדת ניתנים לציבור הרחב והדרישה היא מצד הציבור הרחב כמו בכל ישוב נורמלי במדינת ישראל.

על קברניטי הכפר, קרי חברי המועצה, ועל ההנהגה של שתי הקהילות-האורתודוכסית והמסורתית לבחון את הנושא בשום שכל ועם הרבה רגש לאחר כל התלאות שעברנו עד כה ולקראת הצפוי בעתיד, אם לא נגיע לפתרון מוסכם, לאזור אומץ, להידבר ולהיפגש בתכיפות עד שיצא עשן לבן (סליחה על הקונוטציה הנוצרית א.מ.).

פתרונות אפשריים:

בניית מקווה ציבורי בחצר בית הכנסת המרכזי או בשטח הלא מפותח שליד בית הכנסת הקונסרבטיבי החדש. פתרון זה יכול לשרת לא רק את באי המקוה, אלא יהווה פתרון תקציבי לגימור פיתוח מתחם בית הכנסת של המניין המשפחתי וזאת על ידי התחייבויות של משרדי הדתות, השיכון והפנים לחבילה כוללת של בניית מקוה והוצאות פיתוח.

יצויין שבידי המערערים מסמך התחייבות של משרד הדתות שהוגש לבית המשפט בדבר כיסוי ההוצאות השוטפות לתפעול המקוה לכשייבנה. כל שנדרש הוא רצון טוב.

אפשרות נוספת למקוה ציבורי היא בכל מתחם ציבורי שהוא (כשמדובר על מבנה של פחות מ-100 מ”ר).

הקמת מקוה פרטי 

ישנה אפשרות להקמת מקוה פרטי בחצרו של אחד התושבים או יותר ואז יפעל המקוה כפי שפועלות בריכות שחייה פרטיות לא מעטות בכפר בחצרות בתים פרטיים.

החסרון הבולט בפתרון של מקוה פרטי, שאי אפשר יהיה לקבל תקציב ממשלתי או מוניציפאלי להפעלתו השוטפת כמו שכר בלנית, אחזקה ותיקונים, אספקת מים ועוד.

גם לאופצייה זו יש פתרון בהחכרת השטח הפרטי למועצה, או לעמותה ציבורית.

סלילת שביל מואר מהכפר למקוה בשכונת יפה נוף במעלות. פתרון זה שהוצע בדיון בבית המשפט העליון על ידי נציג המשיבים נדחה על הסף על ידי נציג העותרים וגם בית המשפט העיר כי הפתרון צריך להמצא בתוך גבולות הכפר. גם אם פתרון זה היה מתקבל, הוא איננו ריאלי מכיוון שביפה נוף אין כעת מקוה פעיל. מקוה ציבורי מתוכנן להבנות שם בשנים הקרובות, אם בכלל.

מילת המפתח במערכה על המקוה היא, כאמור לעיל, רצון טוב. עם רצון טוב מצד שני הצדדים, תוקם לאלתר נציגות בת שלושה חברים מכל צד שתשב ותדון ככל שיידרש על מנת להביא פתרון יצירתי בפני בית המשפט העליון בטרם ימלאו 60 ימי החסד שהעניק לנו בית המשפט.

אני קורא לכולנו לשכוח את משקעי העבר, לפתוח דף חדש בחיי הכפר ולהגיע לפתרון מוסכם למעננו ולמען ילדינו ונכדינו אחרינו. 

 





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
5
אלי מלין מסתיר את העובדות שהיו באמת . מסדר את המציאות כמו שנח לו. (לת)
גבריאל 22.10.12 23:02
4
שאפו ויישר כח גדול לאלי מלין - כתבה מדהימה ומשקפת את המציאות
מיכאל 22.10.12 20:04
3
מתנגדת להפיכת הכפר למקום אם צביון דתי
דנה 20.10.12 15:58
2
חבל שאינך נאמן לעובדות ולהיסטוריה
תכתוב, תכתוב את זה 18.10.12 23:49
1
אלי מלין
דן 18.10.12 22:56