הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

יואב זאב ז"ל

     
-    07.07.13






יואב אהוב שלי,
בגיל 16, אמרת שנתחתן וכך היה. זכינו לגדל באהבה ושמחה את אפרת ועמית. הם הוסיפו למשפחה את אילן, לימור, תמר, גיא ומיקה.
היית אמיץ במחלתך ובהחלטות שלקחת, כפי שהיית אמיץ בטיולים ההרפתקניים שלנו, במקומות נידחים בארץ ובעולם. מעט מאוד אנשים מסתכלים למחלה ולמוות באומץ, כפי שמעט מאוד אנשים מעזים לישון באוהל בין אריות, פילים וקרנפים ולנווט באפריקה במקומות שבקושי פוגשים אדם לבן.
דיירי ההוסטל זכו איתך לחוויות של טיולי ג'יפ, בשילוב עם אישיותך החמה והסובלנות המקבלת כל אדם כפי שהוא. תמיד שליו, רגוע ומרגיע.
זכיתי לחבר טוב, שותף נפלא ואוהב.
תודה לך אהובי יואב.
חגית

אבא,  
 תמיד היית מתוכנן מאוד. כך תכננת גם את ההלוויה שלך, עד הפרט האחרון.
ביקשת להיקבר בארון יפה. ביקשת שיהיו כסאות לכולם, כדי שהאורחים ישבו. ביקשת הלוויה חגיגית. לבשתי לכבודך חולצה לבנה, של חג ולא של הלוויה. ירדת לפרטים הכי קטנים, כמו איזה מוזיקה אתה רוצה. שנשפוך חול על הארון לפני שנכסה באדמה, כי זה עושה רעש.
אני מסרב לבכות את מותך ורוצה לחגוג את חייך.
הייתי בן 9, אולי בן 10. עמדנו חבורה של ילדים, אחרי משחק. כל אחד התרברב כמה אבא שלו חזק או גבוה. אבא אחד היה טייס, לשני היתה מכונית חדשה ואני, שלפתי את משפט המחץ: "אבא שלי בנה מקרר שעובד על אש". כולם הסתכלו עלי בפליאה אך כלא מאמינים. אחד הילדים אמר: "אבא שלך זה לא כוחות". כולם הנהנו בהסכמה והמשיכו להתווכח.
כזה היית אבא. גאווה של בן. היית אלכימאי, ידעת להפוך עופרת לזהב ואש לקור.
בזמן שרוב בני האדם פסחו על אבנים, אתה ראית פסלים. כל ענף פוטנציאל לפרצוף, כל צינור ושני ברגים, דינם להפוך לחללית או צוללת. מעולם לא הסתכלת על המציאות כפי שהיא, אלא מה תוכל לעשות ממנה.
אלכימאי אמיתי. היית רב אמן ששולט בכל חומר, ברזל, עץ, זכוכית ואבן. כל פעם שחלמתי שיהיה לי משהו, אתה יצרת בשבילי. בכל פעם שמשהו נשבר או התקלקל, אתה פשוט תיקנת.
שלטת שליטה מוחלטת באלקטרוניקה, מכניקה ופיסיקה. פעם שאלתי אותך "למה אתה לוקח את הג'יפ למוסך, אם ממילא אתה מתקן אותו שם בעצמך?". ואתה לחשת לי "אני צריך את הכלים שלהם".
שעות ישבתי ליד המקרר שבנית, משפשף את עיניי ללא הפסקה, מוקסם מהרעיון הפסיכי שאש יכולה לקרר.
"הוא עובד על אש", הצהרת כשכל החבר'ה שלך הביעו פליאה והביטו איך אתה פורק אותו מהנגרר וממקם צמוד לאוהל, בחוף טנטורה. "ככה יהיו לנו סטייקים ומים קרים גם ביום האחרון", אמרת.
במשך ארבעת הימים שבילינו בחוף, חזרתי כל כמה שעות לוודא שהאש דולקת. אתה לימדת אותי להעריך סטייקים טובים ומים קרים.
חוף טנטורה והחופשות האינסופיות בארץ, היו פסיק ברפרטואר הטיולים שלך. אהבת את הטבע אהבת אמת. חרשת את העולם. טעמת את הנקניקיות של פרנקפורט, אכלת עוגות גבינה של זלצבורג. ליטפת כלבי סן ברנרד במעבר סן ברנרד. חצית את מדבריות בוצ'ואנה, שטת עם לווייתנים במדגסקר, גמעת את ערבות אוסטרליה ונגעת בקרחונים בניו זילנד. ראית פינגווינים, למורים, פלמינגו, פילים, זברות, אריות, קרנפים וכמעט כל חיה שחיה חופשי עלי אדמות.
יכולת לתצפת שעות אחר קופיף קטן, לעקוב אחר נמר או לעמוד מול עץ באובב עד שתפענח איזה חרק עושה זמזום מונוטוני שרק אתה שמעת. אין יבשת שלא ביקרת ואין מדינות שלא היית בהן, לפחות פעם אחת. כששאלתי אותך למה שוב אנו נוסעים לדרום, למעלה צין. הסברת לי, "עוד לא טיפסנו אותו בחורף". מבחינתך, אם לא ראית מקום ב-4 עונות, כאילו לא ראית אותו. אולי זה היה סתם תירוץ כדי לטייל באפריקה 5 פעמים...
היית הרפתקן מלידה. היית מסתכל על מפה, רואה שאין כביש המחבר בין שני כפרים למרגלות הקלימנג'רו ומחליט לנסוע עם הג'יפ, כי המקומיים בטוח עוברים שם.
תמיד חיפשת לעשות שטויות. כשגיליתי בכיתה ו' את אבק השריפה, בנית איתי פצצות וטילים.
הקפצת אבנים בכנרת, בים, בנילוס האדום, הכחול והלבן. כי היית ילד וניהנת כמו ילד מהחיים.
היית אלכימאי של חומרים, אותם עיצבת מתוך כוונה וגם אלכימאי של אנשים, בלי שתדע.
חברים שלי נוטים לספר שהם "אוהבים אותך" ואת מי שאתה. זה ביטוי שרובנו לא יכולים לומר על ההורים של החברים שלנו. משפטים שאמרת בשיא הטבעיות, נחרטו אצלם. אני כל פעם נדהם מחדש, כאשר חבר קרוב או רחוק מצטט אותך, אחרי 15-20 שנה. אתה פשוט היית אתה, אמרת את דעתך, פעלת כהבנתך ודבריך השאירו רושם ותובנות עמוקים. פעמים רבות, אני מתחיל משפט ב"אבא שלי היה אומר".
לפני פחות משנתיים, כשפרצה המחלה, שוחחנו ואמרת לי במפורש שאתה שלם עם עצמך ועם חייך. הסברת מה שכבר ידעתי. אין לך עניין לא סגור, פצע פתוח, או מקום בעולם שרצית ולא ביקרת. כל דבר שרצית לומר, נאמר.
היית נטול כעסים או טינה. מעולם לא בזבזת זמן או אנרגיות על דברים שליליים. חיית חיים שלמים.
לכן, אינני מוכן לבכות את מותך אלא לחגוג את חייך. הם ראויים לחגיגה.
אני מאחל לכל חבר וקרוב, חיים מאושרים כשלך. זוגיות כמו שהיתה לך עם אימא, משפחה אוהבת וחברים טובים כמו שיש לך.
הרבה אנשים אוהבים וגאים באבות שלהם. אבל רק אבא שלי, בנה מקרר שעובד על אש.
בנך עמית

מילים ליואב
"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?", אנחנו שואלים.
דיירי הוסטל "בית בחורש", הצוות והנהלת ארגון כוכב, מרכינים היום ראש, על איש יקר, יקר לנו מאוד, שאהבנו.
חגית ויואב,הגיעו אלינו לפני 4 שנים. בכל שישי בבוקר בין עשר לאחת או שתיים בצהריים, באו ועשו נפלאות.
חגית שרה וניגנה בחליל צד, עבדה עם הדיירים בעבודות יצירה מיוחדות, על מנת לחזק מיומנויות מוטוריקה ויואב...
ליואב, בכל פעם עוד לפני שנכנס להוסטל, כבר חיכו בתור. "מי ראשון בג'יפ? "אני השבוע, אתה היית בשבוע שעבר ועכשיו תורי". בזמן שכולם מתווכחים, יואב אומר שאף אחד לא ידאג, אפשר לעשות שתי נגלות. לפעמים שלוש. כי קשה לחכות שבועיים, עד שיגיע שוב.
בנועם, בשקט האופייני לך. לעיתים, הוספת אפיית חלות או עוגיות. עד שהבצק יתפח, אפשר להעלות עוד כמה דיירים לסיבוב, לאחת מהפינות היפיפיות שאהבת.
רצית להראות לנו עוד ועוד פינות כאלה ולעיתים, הוספת פיקניק בחיק הטבע.
כשחלית והפסקת להגיע, עד שיהיה אפשר, חגית המשיכה.
חגית התקשרה להודיע "אגיע לשעה קלה, יואב ינוח קצת, בינתיים". "כשאני יכולה אני מגיעה, זה חשוב. הדיירים מחכים לי".
רק לעיתים, פעמים בודדות בתוך טיפול, כשהיה קשה מדי או כשנסעתם להתאוורר, הקפידה להודיע לנו. "השבוע לא אגיע, אבל בעוד שבועיים, אם הכול יהיה בסדר, אני חוזרת".
חגית טיפלה בך במסירות רבה והמשיכה להגיע אלינו, כשיכלה.
חגית יקרה, היתה לנו הזכות להכיר את יואב שלך. פגשנו איש יפה בפשטותו, מאיר עיניים, נינוח ואוהב אדם ואדמה.
זכות גדולה לנו להכיר אותך ואת אצילותך. הפכתם להיות חלק מאיתנו, אנחנו חלק מכם.
אנחנו מחבקים אותך ואת משפחתך, שרויים בצער עמוק יחד איתכם.
אסירי תודה על המפגש המיוחד הזה ומתקשים לומר במילים את מה שהלב מרגיש.
דיירי וצוות הוסטל "בית בחורש"

יואב נהנה מחלבה.
 
צילום: גבי כץ

 





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
אין תגובות לכתבה