הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

כולנו בודדים בסופו של דבר

     
צילה שנהר     23.11.14






גורשנו מגן העדן, כולנו, וזה לא קשור רק לחטא הקדמון, זה קורה כל יום דקה דקה.

כל תינוק שנולד מגורש מגן העדן הפרטי שלו, מהרחם המגונן, מחיים נטולי דאגות, נטולי כאב, נוחים.

כל תינוק נולד לתוך עולם פיזי שונה ממה שהכיר ברחם, נוקשה, הוא חווה רעב, כאבי בטן, גאזים, כאבי שיניים, נפילות כואבות פיסיות ורגשיות.

אנחנו נולדים לבד, נתונים לחסדיהם של מטפלים או הורים קשובים יותר או פחות, עמוסים יותר או פחות.

ובינינו, אנחנו גם מתים לבד, וגם את החיים אנחנו חיים לבד.

אף אחד לא יכול להיות במקומנו בעולם הזה. אף אחד לא יכול באמת לחוות את מה שאנחנו חווים, אף אחד לא יכול להיות חולה במקומנו או להיפגע במקומנו.

החוויות האלה הן לגמרי שלנו.

וכאן נכנסת האשליה הגדולה מכל.

יש לנו תחושה שאנחנו בוחרים שותפים לדרך והם תמיד יהיו שם בשבילנו לרכך עבורנו את העולם המורכב הזה ולטפל בפצעים המדממים של נפשנו.

אבל גם לשותפים למסע יש את העולם שלהם, הכאב, שלהם, ההתמודדויות האישיות שלהם וזה לא תמיד מתפקידם לעזוב הכל ולהקדיש לנו את חייהם.

אנחנו מצפים מההורים שלנו שיהיו תמיד עבורנו קשובים, מכילים, אוהבים ללא תנאי ומעניקים כל הזמן. אנחנו כועסים כשאנחנו מגלים שהם עסוקים גם בעיניינים שלהם ולפעמים אנחנו אפילו מתנגשים איתם על אגו, עצבים או סתם משחקי כוחות מטופשים. ולפעמים ההורים שלנו כל כך עייפים ומותשים שאנחנו הופכים להיות עוד מטלה עליהם במיוחד אם אנחנו לא מושלמים או בגיל ההתבגרות.

 

אנחנו מצפים מחברה טובה או חבר טוב שתמיד יהיו שם בשבילנו, שיהיו נאמנים, זמינים, שיכבדו אותנו וישמחו שיש להם הזכות שאנחנו בחיים שלהם. אבל חברויות לפעמים נגמרות, או משתנות ומה שהתאים פעם פחות מתאים עכשיו. ולפעמים אנחנו מגלים שהחבר הטוב מכר אותנו עבור נזיד עדשים ושוב אנחנו מרגישים מרומים, שהבטיחו לנו שיהיה טוב ושוב אכזבו אותנו.

ואז אנחנו מכירים בן או בת זוג, מאוהבים, פרפרים, אהבה, אנחנו מרחפים. מתחתנים, מתחילה שגרע, ילדים, עומס יומיומי, ואנחנו משועממים, כועסים, מרגישים בודדים, עצובים, ממורמרים.

כועסים על בן / בת הזוג שזה לא מה שרצינו, למה זה השתנה?

ולפעמים מתגרשים, מתכסחים, בוגדים, נבגדים והנה... זה שסמכנו עליו, שחלקנו איתו את הסודות הכי כמוסים שלנו, שנשבענו אחד לשני אמונים, פוגע בנו במקומות הכי רגישים ואפילו משתמש בנקודות התורפה שלנו נגדנו.

ההתפכחות כואבת, כואבת מאוד, ציפינו מאנשים אחרים ללוות אותנו במסע החיים והם לא היו שם בשבילנו. אנחנו לבד, בודדים, כועסים, מרגישים שרימו אותנו.

הכל משתנה, מקום עבודה יכול להיסגר, יכולים לפטר אותנו, אנחנו יכולים לקום וללכת.

לילדים שלנו יש את החיים שלהם וההשפעה שלנו הולכת וקטנה. ואולי אנחנו קצת פחות נחוצים?

אנשים אהובים יכולים למות, לנסוע, להתרחק מאיתנו, לפגוע בנו.

החיים שלנו הם כמו אוטובוס ממנו עולים ויורדים נוסעים, רק אנחנו נשארים נהגי האוטובוס.  בכל פעם שנוסע יורד אנחנו מתאכזבים מחדש ובכל פעם שעולה נוסע שמוצא חן בעינינו ויש לנו כימיה איתו אנחנו מקווים שעכשיו זה לנצח, שהנה מצאנו את הנפש התאומה שלנו והגענו למנוחה ולנחלה.

אבל כן יש מישהו שאכפת לו מאיתנו, שקשוב לנו, שרוצה בטובתנו, שאוהב אותנו באמת.

האדם היחיד שיהיה שם עבורנו כל הזמן זה אנו עצמנו.

אבל יש בעיה אחרת. אנחנו מבלים זמן ניכר בשיפוטיות, הלקאה עצמית, ייסורי מצפון או קושי לקבל את עצמנו באופן כללי ואז האדם היחידי שאנחנו תקועים איתו עד יום מותנו נמצא איתנו במלחמה מתמדת, כך שאפילו אנחנו לא החברים של עצמנו.

וזו הטרגדיה הנוראה מכל.

כי בתרבות שלנו אהבה לעצמנו נתפסת כמשהו רע, אגואיסטי, מתנשא, לא מכובד, ילדותי. אנחנו מתוכנתים לפתח תלות באנשים אחרים או בנסיבות חיצוניות כדי להרגיש טוב עם עצמנו.

אך ברגע שהנסיבות או האנשים משתנים אנחנו מרגישים בודדים ונכנסים למשבר.

עצתי אליכם... תתחילו להתיידד עם עצמכם, תתחילו לגלות מי אתם, מה אתם אוהבים, ממה אתם מפחדים, מה באמת הייתם רוצים, עד כמה אתם מרצים כדי למצוא חן.

זה לא קל, אבל זה שווה ואם כבר אתם תקועים עם עצמכם עד יום מותכם, אז לפחות תהיו חברים של עצמכם. שיהיה שלום בבית הפנימי.

 

צילה שנהר





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
אין תגובות לכתבה