הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

אור שלי בלב לעולם

     
נירית אושר    26.04.15






ההצגה "אור שלי בלב לעולם" הוצגה בהיכל התרבות מעלות ביום שלישי 14 באפריל. ההצגה נכתבה על ידי שחף ריבק, אמו של אור ריבק ז"ל, שנרצח לפני שנה על ידי מי שהיה חברו הטוב ושותפו לדירה. ההצגה, שבוימה על ידי תושבת כפר ורדים, פאניה גרינשפון, מציגה את סיפור הרצח מנקודת ראותו של הרוצח תוך שזירה של טקסטים וזכרונות של האם והאחות של אור ז"ל. בתום האירוע התקיים פאנל בהנחיית אייל אמיר, עם מומחים לטיפול באלימות ובטראומה ובנוכחות יוצרי ההצגה.ההכנסות מהאירוע, שנכחו בו כ-300 אנשים, נועדו להגשמת חלומה של שחף ריבק, להקים כפר נוער שיקומי לעבריינים צעירים.

 

רשמים אישיים

יום לפני ההצגה, נכחתי בחזרה הגנרלית ולאחריה ישבתי עם צוות ההצגה – שחף ריבק, פאניה גרינשפון הבימאית, השחקן הראשי שי וילוז'ני והשחקנים הנוספים מולי אמר ואוריאן רוז.

כשניסיתי לסדר את מחשבותיי בעקבות ההצגה ולנסות להתייחס אליה באור ביקורתי, כמו כל הצגה שראיתי, גיליתי את הקושי בכך מתוך ההתייחסות לאירוע המצמרר שהוביל אליה. עם זאת, זיהיתי בקלות את המעטפת הרגישה והזהירה שבה הגישה הבימאית גרינשפון את היצירה הלא פשוטה לעיכול של ריבק. כמו כן הבחנתי בקבוצה של אנשים חדורי אמונה במטרה, מלאי אהבה ורכות שכמו ריחפו בעדנה סביב הנושא הכואב.

ריבק באומץ בלתי מתפשר מביאה את אשר על ליבה ומנציחה את בנה אור ז"ל הישר מהלב. ריבק בוחרת לעבד את הכאב תוך כדי שיתוף הקהל. בלי להיכנע ובלי לעגל פינות היא מספרת לנו את הסיפור כפי שהיא בוחרת להתייחס אליו, על זיכרונותיה מאור, על אטימות וסתמיות שמחרבות משפחות וגם עם ביקורת נוקבת על המדינה והדרך השגורה היום לטפל באלו שהסתבכו עם החוק.

 

תהליך היצירה

איך הכל התחיל?

גרינשפון: "את הסיפור של הרצח הכרתי, כמורה באורט מעלות, אור ורוסלן היו בעבר תלמידים בתיכון וכשזה קרה, כולם דיברו על כך. לפני כחצי שנה שחף באה אליי עם הרעיון לעשות הצגה ולהעלותה ביום השנה למותו של אור ז"ל. שחף הסבירה לי שההכנסות מההצגה מיועדות להקמת כפר שיקומי לעבריינים צעירים מתוך האמונה שלה שרוסלן היה בחור נורמטיבי עד לקטטה שבה הסתבך ובעקבותיה ישב כעצור שמונה חודשים בכלא רק כי ההורים שלו לא שילמו את הכסף כדי לשחרר אותו בערבות. בסופו של דבר, הוא זוכה מאשמה ויצא, אך שמונת החודשים האלו השפיעו עליו עמוקות ולדבריה של שחף הוא לא חזר אותו אדם. הוא התחרפן, הפך לחרדתי ואובססיבי. תנאי השחרור כללו דרישה שיעבור טיפול, הוא מיאן לעשות כן ואחרי שלושה חודשים רצח את אור".

שחף, חלק גדול מההצגה הוא למעשה מחשבותיו והתנהלותו של רוסלן, מאיפה הגיעו הטקסטים?

ריבק: "כל החלק שמתייחס לחיים לפני הרצח, יכולתי להסתמך על ההכרות העמוקה שלי עם רוסלן ועל שיתופים שהוא שיתף אותנו. אחרי כן, המחשבות המשוערות של רוסלן, כמו נבעו ממני. אחרי הרצח שחררתי המון פוסטים לפייסבוק של מחשבות וזכרונות. כשעלה לי הרעיון של ההצגה הדפסתי הכל והגעתי לפאניה, בתחילה חיפשתי מישהו שיישען על החומר שלי אבל יכתוב מזה הצגה".

גרינשפון: "אני קראתי את החומרים של שחף ואמרתי לה שאלו חומרים מצוינים ליום זכרון של אור אבל לא להצגה. בינתיים צירפתי את שי, שמשחק את רוסלן הרוצח, וביחד התחלנו לעבוד על ההצגה. שי, שחף ואני נפגשנו באופן קבוע בארבעה חודשים האחרונים. ביקשנו משחף שתנסה לכתוב את הצד של רוסלן כסוג של מונולוג על מה שקרה. ברגע שהיא הביאה את מה שכתבה היה לי ברור איך הולכת להיראות ההצגה. הרעיון איך לבנות את ההצגה כשחלק מהבמה מופיע רוסלן ומספר את סיפורו ובחלק האחר שחף עושה תרפיה בציור ומדי פעם מופיע מולי כצל של אור ז"ל היה רעיון שלי בשיתוף פעולה עם משתתפי ההצגה, בעיקר שי ושחף, אבל כל אחד נוסף הביא איתו את הצבע הייחודי שלו".

ריבק: "אני בכלל חשבתי על מונודרמה, שחקן יחיד על הבמה ותו לא. פאניה חשבה שנכון שגם אני אהיה שם".

גרינשפון: "הרגשתי שזה לא מספיק, ברגע ששחף שיתפה שהיא ארט תרפיסטית והראתה לי תמונות שלה, החלטתי שהיא תצייר על הבמה. הפרי של התהליך מוצג על הבמה המחולקת לשלושה אזורי-משחק: תא המעצר , חדר בו עוברת טיפול באומנות בזמן-אמת שחף אימא של אור - והמרחב הדמיוני ביניהם שבתוכו נפגשים הקולות של אור וצל רוחו עם הזיכרון המדמם בנפשה של האם. מולי, שמשחק את הצל של אור בהצגה, התאים לי בגלל הרקע שלו באמונות לחימה ובריקוד. אוריאן הצטרפה כשחיפשתי מישהי שתקליט את הטקסטים שכתבה שיר, אחות של אור ז"ל. שיר כתבה טקסטים נפלאים, אך בניגוד לשחף לא רצתה להקליט בקולה. אוריאן הייתה תלמידה שלי בעבר, שי פגש בה לאחרונה והעלה את שמה ומיד ידעתי שהיא המתאימה גם בגלל הקול שלה וגם בגלל הרקע בריקוד שיצר את הקטע המסיים והמרגש של ההצגה בכוריאוגרפיה משותפת של אוריאן ומולי".

שי וילוז'ני: "פאניה מאוד יצירתית, חלק מהאלמנטים המיוחדים שאנו משתמשים בהם בהצגה, היא לכדה בעין שלה. כמו את הצינור שתולים עליו פנסים על הבמה שמשמש גם כחלק מאביזרי המשחק עבורי במהלך ההצגה. גיליתי במסגרת ההצגה הזו אופציות משחקיות מאוד מעניינות".

גרינשפון: "לגבי שי חשוב לי לציין שהוא למד תיאטרון באוניברסיטת חיפה ומעבר לכך שהוא שחקן מוכשר, הוא גם מלחין נהדר ושרוב הנעימות בהצגה הן מוסיקה מקורית ששי הלחין".

איך היה תהליך העבודה?

ריבק: "עיקר הלחץ היה בהתחלה. לא הבנתי לאן אנחנו הולכים, לאט לאט כשדברים התחילו להיבנות התפניתי ממש לעבוד על החלק שלי. היום בחזרה הייתי כל כך שקועה בציורים שכמעט ולא שמעתי את הטקסט, ממש התעמקתי בעשייה שלי".

 

לא להתעלם מסימני אזהרה

מה המסר של ההצגה?

ריבק: "היתה לי מחשבה לנסות ולשים לב ברמות חברות כמו שהיתה בין אור לרוסלן על הנקודות האדומות לאורך כל הדרך של התנהגות מסוימת, כמו תלות, כפייה ולא להתעלם בגלל החברות. לא להגיד זה יעבור, הוא יסתדר. כן ללחוץ ולבקש שיקבל עזרה. יש נטיה לילדים ללא להתערב, מה הוא חבר שלי, אני אגיד לו לעשות דברים. לדאוג שיקבל עזרה ולא להגיע למצב של איבוד שליטה".

וילוז'ני: "הפרטים פחות עקרוניים, מה שעובר ועובר מאוד חזק זה הסוג החשוד של החברות והקירבה בין שני אנשים. ובהחלט אני חושב שאפשר להשליך את המחזה הזה גם על מקרים אחרים שקורים בהמון מקומות בארץ. יש פה משהו שהוא כן אוניברסלי וכן מדבר להרבה מאוד בני נוער, זה מדבר אליי בתור בן אדם מבוגר כי הייתי שותף בחיים למצבים קרובים מאוד למצבים כאלה, שיש בהם איזה שהוא קו דק שנחצה יום אחד. כשאני מנסה לשחזר בראש כל מיני מקרים כאלה שקורים מסביבי, עם בצבא, עם בתיכון. אנשים חיים על הקצה, חיים על חבל דק, מחפשים ריגושים, מחפשים לחוות משהו בצורה ממשית וטוטאלית והפרטים בסיפור של אור ורוסלן הם לא הסיפור האמיתי, הסיפור האמיתי זה בעצם המהלך הנפשי שקורה לו, על קירבה בין שני אנשים שיכולה להיות הכי מתוקה בעולם ומוזמנת ומבורכת וברגע מסוים יש מפנה ושבר גדול ומי שלא תופס את התפנית, ומי שאומר אני אחיה את החיים שלי, אני לא צריך יותר מדי לפתוח אוזניים למה שקורה בצד, הוא גם שותף להידרדרות הזו שהיא בלתי נמנעת. כשלאדם יש תעסוקה ויש לו משמעות בחיים אז אי אפשר לערער אותו ומי שמחפש אחיזה בריגוש, בארעי, שם הסיכון. וזה מה שאמרתי לעצמי גם בתוך התפקיד, שזו קריאה לעזרה בלי  לזעזע את אמות הסיפים ופה הפספוס של כל הדמויות במחזה".

גרינשפון: "כשסיפרתי לאנשים על ההצגה עליה אני עובדת, עלתה באופן עקבי השאלה - למה? למה לגעת בכאב? למה להציג את האנשים בשמם? וה"למה" הכי מפחיד - למה לתת במה לרוצח? מקדמת דנא בני-אדם יצרו תיאטרון כדי ללמוד על עצמם: על נפתולי נפשם, על רצונותיהם הכמוסים ועל רגשות נסתרים. תמיד ראיתי בבימוי אתגר אומנותי-אסתטי . כך גם בהצגה זו. חיפשתי ביחד עם שחף ושי, את הדימויים והמטאפורות הבימתיות שיציגו את המצב הבלתי אנושי: אם שאיבדה את בנה מציגה על הבמה את מחשבותיו המשוערות של הרוצח.ומבלי לעורר הזדהות יתר עם הרוצח. התובנות שלי מההצגה התגבשו אצלי סופית ימים ספורים לפני הפרמיירה בציטוט מדברי סבו ניצול השואה של אור ז"ל (אור נרצח בעיתוי מצמרר במיוחד - ערב יום השואה): "אני ליקקתי עשב שרק צץ מהאדמה בשביל לחיות. וכאן הצעירים במחי סכין לוקחים חיים של אדם מבלי להבין את המשמעות הנוראית של מעשם"."

 





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
אין תגובות לכתבה