הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

ליפול ולקום, ליפול ו....לקום!

     
צילה שנהר    15.03.09
מי יודע מה יקרה אם נמריא? גבוה שם, קר שם, מסוכן ואפשר ליפול. אך מאידך, אפשר גם להנות, ללמוד, להתנסות, להחכים ולהצליח!!!




צילה שנהר

 

 

כשהייתי בגן השעשועים עם הילדים שלי, עיניי נחו על תמונה של ילד קטן שרק למד ללכת. הוא היה בארגז החול כשהתאמן על צעדיו הראשונים. במרחק מטרים ספורים לפניו היה תקוע בארגז החול סוס נדנדה על קפיץ והפעוט רצה להגיע אליו. הוא ריכז את מבטו כשבעיניו נצץ זיק של שובבות עם ידיעה ברורה והחלטה שלשם הוא רוצה להגיע.
הפעוט התרומם על רגליו עשה 2 צעדים ונפל. הוא לא ויתר, בנחישות אין קץ התרומם בכבדות על רגליו, מנסה בכל כוחו לא לאבד את שיווי משקלו בתמרון המורכב ולאחר מספר צעדים שוב נפל והפעם נחת על אבן. הפעוט בכה כשדמעות חמות זולגות מעיניו ולרגע חשבתי שיוותר וישכח את המטרה הנכספת, אך לא! תוך כדי הבכי הוא הקים את עצמו על רגליו והמשיך עוד מספר צעדים עד שהגיע למטרה. עיניו נצצו מאושר ותחושת הישג מילאה את כל כולו. אימו, שהתבוננה בו במבט אוהב מהצד, הייתה גאה בו כאילו מדובר בהישג ממשי שלה והוא החזיר לה בתרועת ניצחון רמה ומשולהבת ובחיוך רחב.

לכל אורך הדרך עמדה אימו במרחק בטוח, מאפשרת לו להתנסות, יוצרת סביבו מעגל בטוח ומעודדת אותו בשקט לעמוד וללכת. נמצאת שם בשבילו כשהוא נופל ומלווה אותו במבטה כל הדרך מבלי להתערב ומבלי לכעוס.

היא לא צעקה עליו כשנפל ואמרה לו "אמרתי לך שזה מסוכן". היא לא הרימה אותו בזרועותיה והביאה אותו אל המטרה. היא לא הניעה אותו לחפש תעסוקה אחרת ולא רצה אליו כשמעד. היא אפשרה לו להתמודד עם המשימה שבחר לעצמו גם כשהיה לו קשה, כך שבסופו של דבר ההישג היה כולו שלו.

ואז שאלתי את עצמי, מה קורה לנו בתהליך הנפלא שנקרא החיים?!

הרי גם אנחנו נופלים והשאלה היא מה קורה לנו אחר כך? האם אנחנו גם מתרוממים?

יש אנשים שמרוב פחד אפילו לא מנסים. הם לא מעזים לעזוב את "אזור הנוחות" גם אם הוא מאוד לא נוח. הם יעדיפו להיתקע בעבודה גרועה ומשעממת עם הרבה שעות עבודה, שכר מינימום, בוס אגרסיבי ומשפיל, קולגות מדוכאים ובלי מצב רוח. העבודה יכולה לפגוע בבריאות הפיסית והנפשית שלהם, אך הם לא יעזבו אותה כי "מה יהיה? ו"אם הם לא ימצאו עבודה טובה יותר?". הם ימצאו תירוצים למכביר להצדיק את המצב שלהם: "אין מקומות עבודה אחרים, אין לי כישורים, המצב קשה, מי ייקח אותי בגילי" (גם כמדובר בבחורה בת 25).

כך, בלי לשים לב, הם הופכים להיות קורבנות של עצמם וימצאו סיבות טובות ויצירתיות למה כן להישאר במצב הגרוע בו הם נמצאים. הם אפילו לא יעזו לחפש עבודה אחרת כי "אין להם זמן". כך הם ישקעו יותר ויותר בבוץ הטובעני שעם הזמן קשה יותר להיחלץ ממנו, מאחר שהוא מדכא את יצר השאיפה והיוזמה כמו דיכוי הדימוי העצמי הנמוך גם ככה.

למעשה, מה שעומד מאחורי הקורבנות הזאת זה פחד. פחד לצאת מאזור הנוחות הממש לא נוח. כמו שמדובר בעבודה, כך בדיוק מדובר במערכות יחסים הרסניות, דפוסים פוגעים, בריאות וכל נושא אחר בחיים.

 

כמה פעמים היה לנו רעיון נפלא ,ממש הברקה, רעיון כזה שהיינו גאים על כך שבכלל חשבנו עליו והתמלאנו אנרגיה רק מהמחשבה עליו?


בדמיוננו ראינו עצמנו מיישמים את הרעיון, מאושרים, מצליחים, מרוויחים הרבה כסף. אבל אחרי 10 דקות במקסימום, אנחנו הופכים להיות קטגורים של עצמנו ומסבירים לנו למה זה לא ילך ומוצאים את כל הסיבות לכישלון העתידי שלנו. מיד אנחנו עורכים רשימת מלאי של אנשים שניסו ונכשלו, מסבירים לעצמנו מה המגרעות שלנו, מתכננים את כל הנסיבות והסיבות , רק בכדי שלא נצליח ליישם את הרעיון שלנו: אין לי כסף, אין לי זמן, לא מבין בתחום, וכך מוצאים את כל הסיבות למה לא, במקום למה כן.
הפחד מכשלון והפחד ממה שיגידו הביס אותנו עוד לפני שהתחלנו. אנחנו עצמנו וידאנו הריגה לרעיון המבריק שהגינו.

אם עברנו את המשוכה הראשונית והצלחנו לשכנע את עצמנו ברעיון הנהדר, תבוא הסביבה הקרובה והאוהבת ותסביר לנו מתוך "אכפתיות" למה לא נצליח במשימה וכמה אנחנו לא מוכשרים. כל ההסברים יהיו תחת הכותרת של "כוונות טובות". הנשמות הטובות בעצם משקפות את הבינוניות והפחדים שלהן ובמקום לעודד ולפרגן על עצם הרעיון, להאמין בנו ולדחוף קדימה, הם ישגרו "ביקורת בונה" ובכך יערערו את הבטחון שלנו עד כדי כך שאפילו לא נגיע לשלב בו נבדוק את כדאיות הרעיון, רמת ההשקעה וכו'... 
הם ידאגו להוריד את רמת המוטיבציה שלנו לאפס על ההתחלה. אולי משום שמסתתרת מאחורי גישתם האמונה "אם לי רע, אז למה שלו יהיה טוב". "אם אני כישלון, אז למה שהוא יהיה הצלחה". נגרור אותו חזרה לתוך הבוץ שלנו, נתבוסס כולנו ברפש - כך עדיף. בכל מקרה צרת רבים חצי נחמה והם ימשיכו למצוא סיבות למה נכשל ויוודאו שהם מקצצים לנו את הכנפיים לגמרי, העיקר שלא נמריא. כי מי יודע מה יקרה אם נמריא, גבוה שם, קר שם, מסוכן ואפשר ליפול, אך מאידך, אפשר גם להנות, ללמוד, להתנסות, להחכים ולהצליח!!!

במידה ועברנו את המשוכה של הסביבה הקרובה והלא מפרגנת, הגיע הזמן ליישם את הרעיון ולבדוק אותו. מגיע הזמן להתנסות על רטוב ולא רק על יבש. אבל אז לנוכח הקושי הכי הכי קטן אנחנו מתייאשים ומוותרים.

למעשה יש לנו בראש שני מגנטים מנוגדים. האחד אומר, "אתה תצליח" והאחר אומר, "אתה תכשל" כשלצידו קהל רב ומלא השפעה: הפחדים שלנו, הכישלונות שלנו בעבר, ה"מה יגידו", הנשמות הטובות שמורידות את המוטיבציה והנשמות הרעות שממש מקנאות בנו, כמו גם ההרגל שלנו לוותר לעצמנו מהר מדי.
מספיק שיש התנגדות הכי קטנה או מכשול הכי שטותי וכבר אנחנו נמשכים למגנט שאומר "אתה תכשל". קשה מאוד להתנגד למגנט הזה, שכן הוא חזק מאוד, מבוסס ויש לו תמיכה חברתית נרחבת, מעין חשיבה קולקטיבית שלנו כחברה שנועדנו כאינדיבידואל לכישלון.

יש את האנשים שהצליחו להתגבר על עצמם, הצליחו להתגבר על הלחץ החברתי להיכנע לבינוניות, הצליחו להרים את הרעיון ולהוציא אותו לפועל, אך הרעיון התרסק והם התרסקו יחד איתו. מובסים הם יושבים נוכח הכישלון, כתפיהם שמוטות, מבט זחוח בעיניהם וקומתם שפופה ומושפלת. הם יתיישבו ב"ארגז החול של החיים" ליד "האבן" שקבלו ממנה מכה וימררו בבכי. הם יכעסו על אלוהים שהניח שם את "האבן", יכעסו על עצמם שלא ראו את "האבן" מראש, יכעסו על אנשים אחרים שלא הזהירו אותם "מהאבן", ובעיקר יכעסו על "האבן". כך את מרבית כוחותיהם ישקיעו ברחמים עצמיים ולא בהתארגנות מחדש לקראת המטרה עם כל הקושי, הכאב והדמעות.

יכול להיות שהמטרה נמצאת רק עוד צעד אחד מהם, אך הם לא מעזים לנסות ושקועים ברחמים עצמיים ובכעס על המכה והנפילה.

ויש את אלה שלא מוותרים. הם קמים ונופלים, מועדים ומתבלבלים, אך מוחם אטום הרמטית לניסיונות הסביבה לרפות את ידיהם ואטום לקולות הפנימיים שלהם האומרים כי לא יצליחו. הם ממשיכים לנסות ולנסות כי הם רואים את המטרה הנכספת בצורה כה מוחשית עד שהם ממש יכולים לגעת בה. כל הכישלונות בדרך הם רק הסחות דעת זמניות, מכשולים הכרחיים בדרך אל המטרה המקדשת את כל הקשיים.

לצדם נמצאת במרחק מה אותה "אמא", תבונה אינסופית אדירה ומלאת חמלה, מלווה אותם במבטה האוהב, לוחשת להם בלי קול מהי הדרך הנכונה ויוצרת עבורם סביבה בטוחה להתנסות. אותה "אמא" יודעת שהם יגיעו למחוז חפצם, תומכת בהם בשעת הצורך, מושיטה יד כשמתבקש, אך מעדיפה לא להתערב ולתת לנו להתמודד ולבסוף להצליח.

כשנגיע בסוף לסוס הצעצוע הנכסף בסוף ארגז החול, נחייך חיוך רחב ונשמיע תרועת נצחון ואותה "אמא" תביט בנו בגאווה. דמעותיה הנוצצות מאהבה ומאושר ישתקפו בדמעותינו המהולות באושר על ההישג המעורב עם כאב המאמץ שבדרך. ביחד נביט אנחנו ו"אמא" אחורנית ונראה את שאר "הילדים בארגז החול של החיים", המביטים בנו בהערצה או בכעס, על כך שהגענו למטרה הנכספת והם עוד תקועים מאחור, כשאמותיהם האמיתיות עומדות לצידם וצורחות להם "אל תלכו לשם, אל תעשו לי את זה, זה מסוכן, אתם יכולים ליפול"!!!

אני מאחלת לכם ולי להגיע אל המטרה הנכספת, אני מאחלת לכם ליפול בשלום ועוד יותר מכך מברכת אתכם שתהיה לכם את הנחישות לקום. אני מייחלת שכולנו נשכיל ללמוד מאותו ילד קטן שלא פחד ליפול, אך יותר מכך - לא פחד לקום!

 

*

 

צילה שנהר - ייעוץ משולב - כפר ורדים.

הכותבת הינה עובדת סוציאלית, מומחית לייעוץ אישי ובינאישי. משלבת שיחות יעוץ טיפוליות בתחום הרגשי והנפשי עם  אלמנטים מרפואה משלימה, לנוער ובוגרים.

מנחה הרצאות וסדנאות  .  http://www.tzila.co.il/

מנהלת פורום "ייעוץ אישי ובינאישי" באתר BWOMAN.

  050-6402526  





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
2
צילה עיוני, אולי תחליפי כבר חולצה. לא חבל להישאר כל הזמן באותה חולצה? (לת)
ששון מהחנות בגדים 17.03.09 23:22
1
ממש ממש נפלא. את מדהימה אותי כל פעם מחדש.
עליזה פ. 17.03.09 06:47