הירשמו ל-ורדימייל וקבלו עדכונים על חדשות ואירועים בסביבה:

שם
אימייל

אנשים באים לעולם. לפעמים גם מאהבה.

     
חגית פרידלנדר    03.05.09
חלף לו עשור מאז נכתבו הגיגים אלו, ובסוף החודש תערך חתונת בתי... והחיים מזמנים לנו הפתעות ואירועים מכל הסוגים והם מהווים לעיתים חלק מהתשובות של "ימים יגידו"...




חגית פרידלנדר

 

 

 

 

 

 

אנשים באים לעולם. לפעמים גם מאהבה. לפעמים זה רק יצא כך.

 

אנשים צעירים, תמימים, חסרי נסיון מביאים לעולם ילדים.

 

לפעמים גם מאהבה. לפעמים זה רק יצא כך.

 

אנשים בונים משפחה. בונים חיים. מתפתחים. עסוקים בלהתפתח.

 

מרפדים את הקן בחפצים. בכלים. בארונות. במיטות.

 

מקשטים בתמונות. בשטיחים.

 

מתבוננים כל בוקר במראה ולא רואים מעבר לאיפור ולתסרוקת.

 

מעבר לבגדים מחביאים רגשות.

 

בתוך הנעלים נכנסות רגלים שדורכות על קרקע לא תמיד יציבה.

 

לפעמים כמעט ונשמטת והם נופלים לתהום של שאלות.

 

לפעמים מצליחים לדלג ולהגיע למקום מבטחים אחר בדרך מילוט שמצאו.

 

והילדים של האנשים כבר לא יונקים, כבר נגמלו מחיתולים, כבר לא משחקים בארגז החול, תם גם הריב על המכונית או הבובה.

 

הם כבר גדלו וחיים בדור של מחשבים ומיני כפתורים מסוגים שונים.

 

הם בקושי לומדים, אבל יודעים הכל.

 

הטלוויזיה מורה נהדרת. לא מעמיסה שיעורי בית. משדרת כל היום בצבע ובתנועה. רק לא מנפקת תעודות ותארים.

מי צריך?

 

והימים חולפים והילדים גדלים ורוצים להיות עצמאיים לחלוטין.

 

 

 

מי אנחנו ההורים שנעצור ונעמוד בדרכם?

 

האם התפנינו אליהם כשביקשו? אז למה אנחנו מודאגים עכשים כשהם לא מבקשים, אלא עושים ותובעים עצמאות? מלחמת השחרור שלהם משנה

 

לשנה מתחילה מוקדם יותר. הם מחדדים לשונם ומצליפים בה ללא רחם.

 

האם איבדנו את קולנו? האם שכחנו תפקידנו כהורים? מה הבהלה שתקפה אותנו?

 

 

 

ילד בן 14 בא ואומר לך "לך תזדיין" ואתה חושב שלא שמעת טוב ומנסה להגן

 

על כבודך בשם כבוד המשפחה וכבוד תרבות הדיבור, ואז כשאתה מוחה בכל

 

הכעס ההורי הסמכותי, אז האפרוח אומר לך" "קשה לך, אה? תתמודד עם זה.."

 

וכשאותו אפרוח נושף בפצופך עשן סיגריה ומרגיש על הכיפק, מה תעשה?

 

תסביר לו שזה לא בריא לריאות? שזה מוקדם מדי? שזה לא נראה לך ואתה

 

לא מסכים לזה בשום פנים ואופן?

 

ואחרי שסיימת עם ההסברים למה לא, והוא בכל זאת ממשיך בשלו ומרהיב עוז

 

ועושה זאת בפרהסיה, וברחוב מבקש סיגריות מזרים בחיוך של חנופה התנצלותית

 

כי אין לו ממש כסף, כי עצרת את מתן דמי הכיס ברוב יאושך?

 

ואם הוא ירצה כסף נואשות, איך הוא אמור להשיגו, אם הוא תלמיד או לפחות

 

נער שמגיע עדיין לבית הספר?

 

 

 

אנשים מאבדים דעת. עצמם רק קיים.

 

אחד הולך לישון ומשום מה מצליח לו לישון.

 

אחד הולך לעבוד, לשכוח ו..שוכח גם לחזור לביתו.

 

אחד נראה כמנצח, מנופף בזרועותיו כי התזמורת לו נשמעת.

 

אחר לפעמים כותב, לפעמים מצייר..לפעמים מצר. וגם בוכה.

 

הוא שומע מוסיקה ושואל שאלות ומכה על חטא. אך החטא מכה בו בחזרה.

 

 

 

אנשים מביאים ילדים לעולם ואהבה שהיתה לפעמים כשהם הביאו אותם

 

לעולם, דהתה והתפוררה ברבות הימים ואיך אפשר לגדל ילדים באהבה ללא אהבה?

 

 

 

אתה מגדל ילד בדאגה, בחרדה, באחריות, באהבה, אבל אם הלב שלך ריק

 

איך תוכל להעביר לילד אהבה?

 

ואם בכל זאת אתה מצליח ואתה אוהב את הילד והילד לא מראה אהבה?

 

הוא כועס, הוא כואב, הוא מרגיש והוא רגיש. הוא רואה יותר מדי, הוא שומע

 

יותר מדי, מודע יותר מדי, הוא מעורב, הוא מבולבל, הוא מאוכזב. הוא מתבגר

 

ומשתדל להתגבר. וכל אחד בדרכו. לבדו.

 

 

 

יש מי שדרכו פתלתלה, עקלקלה, מלאת מהמורות וקשיים, ויש מי שצלחה דרכו

 

והוא פוסע בביטחה בדרך המלך, בדרך נוחה וישרה.

 

אולי יש כאלה הבוחרים דרכים עוקפות. אולי יש כאלה שמוצאים דרכים אחרות

 

שלא דרכו בהן אחרים. כל אחד רוצה להיות מיוחד ויחיד בדרכו.

 

וזה נראה בסדר וזה נראה נכון, אך באיזשהו שלב בכל דרך יש תמרור אזהרה

 

"עצור, גבול לפניך"... ואם התמרור לא הוצב, אנא גלה אחריות ושים את הגבול

 

בעצמך, אבל אנא בבקשה, לא אחרי הגבול..

 

ועל זה אפשר להתווכח, להתדיין, לבסוף להסכים על משהו.

 

לפחות הסכם קטן שצריך לכבד.

 

 

 

לכבד. המילה הזו באמת כבדה. משמעותה כפולה.

 

כמה אנחנו ההורים צריכים לכבד? האם תמיד? האם הדרך המכובדת מובילה

 

למעשים מכובדים? נכונים? או שזו רק דרך אחת מיני רבות שיכולה להביא

 

לאותן תוצאות?

 

האם "לך תזדיין" לא דומה במשהו לבן-דודו הרחוק של "לך לחדר ותחזור רק

 

אחרי שתרגע?"... האם "לך תזדיין" לא יותר קצר וממצה את הנושא?

 

 

 

אנחנו שולטים והם עושים אינתיפאדה.

 

אנחנו מרפים והם הולכים לאיבוד.

 

כי הם מחפשים את הדרך, הם לא יודעים. לא אומרים להם ולכן זה הרבה יותר

 

קשה להם למצוא אותה.

 

האם הרפינו כי התעייפנו? כי היינו עסוקים בעצמנו?

 

האם היינו נוקשים מדי? האם זה רק ענין של גיל? האם זה מרד נעורים שעובר?

 

והמשקעים? והצלקות? האם זה שיעור חובה בכל משפחה?

 

 

 

היום מישהו אמר שיש התנהגות נורמטיבית. זה נשמע כמו משהו ידידותי לסביבה

 

בצבעי הירוק, ללא חומרים רעילים.

 

יש משהו כנראה שהחברה הנאורה שלנו מוכנה לקבל, אך אם זה לא בנורמה שהיא

 

יכולה להכיל ולספוג, או שאין זמן לחפירות ארכאולוגיות בנשמה, אז היא פשוט

 

מקיאה אל מחוץ למשבצת את מי שלא מתאים, לא נורמטיבי.

 

ואם הוא לא קורץ בדיוק מהחומר החזק, הוא מתפוגג והופך לבלתי משמעותי,

 

אפילו בשביל חייו שלו, ואכן חייו הופכים לחסרי משמעות. האנשים מסביבו לא

 

נתנו לו או.קי... בחלוף הימים, לכשיתבגר ומעט יתחשל יוכל לבחור אחרת ולצקת

 

משמעות ערכית לחייו.

 

 

 

אבל כשזה קורה לילד שלך, ואתה מתייסר גם על חלקך שלך, והלב נקרע ואתה

 

משמש לשק האיגרוף שלו, אתה נשאר מבולבל לא פחות ממנו, מנסה להתעשת

 

אחרי כל מהלומה ומקווה ומתפלל שאתה עושה את הדבר הנכון.

 

ימים יגידו.

 

 





 הדפסת כתבה     שליחה לחבר     הוספת תגובה
תגובות הכתבה הצגת כל התגובות ברצף
11
תודה לחגית
חסוי 04.07.09 06:43
10
צר לי לצמצם את הוואו..
חגית פרידלנדר 20.05.09 22:45
9
וואהו ...
קרוקו 20.05.09 22:25
8
גם אני אהבתי, מאד
חיה צוק 20.05.09 10:20
7
חגית, אהבתי
יורם מצנע 09.05.09 00:20
6
ילדים באים לעולם
סימונה 05.05.09 11:55
5
אנשים באים לעולם
מירב 05.05.09 10:59
4
כמו פנס זרקת לעברי אלומת אור גדולה.
דורי 04.05.09 22:24
3
הכותבת חגית פרידלנדר
ישראל 04.05.09 07:41
2
אנשים באים
רז 03.05.09 22:17
1
אנשים באים לעולם מאהבה
יעל 03.05.09 21:18